חוויית כמעט מוות near death experience

מי לא מפחד מהמוות? מי שהיה שם וחזר

* התפרסם בגירסה מקוצרת בגיליון פברואר 2020, ירחון “חיים אחרים”
מתברר שהביטוי “אף אחד לא חזר משם כדי לספר” מופרך כלשהו, כי יש אנשים שעברו חוויית כמעט מוות, והם מלמדים אותנו די הרבה. זה יכול היה לקרות להם עקב מצב פיזיולוגי קיצוני של תאונה או מחלה קטלנית או בשל מצב נפשי נדיר שעשוי להתהוות גם בעת טיפול קבוצתי כלשהו. לא ניתן לאפיין אנשים מסוימים שעברו חוויות כאלה. זה יכול לקרות לכולם. רבים מדווחים על חוויה חוץ גופית, קוסמית, כאילו בעולם אחר, תחושת ציפה או תעופה, לעיתים ממש אור ונהרה ולעיתים רק אור פנימי. כך או כך, את רוב העדויות איננו זוכים לשמוע, אלא בעיקר את עדויותיהם של אלה שחווים פתולוגיות פסיכיאטריות ומגיעים לטיפול.
את המונח Near Death Experience (NDE) טבע הפסיכיאטר ריימונד מודי בספרו החיים שאחרי החיים (רשפים, 1986) שראה אור ב-1975. אך זוהי תופעה שמוכרת לנו עוד מהמיתולוגיה היוונית, כשסיפר אפלטון את האגדה על אר (ER) שחזר לחיים אחרי שנהרג עם חבריו בקרב. ובהקשרים מודרנים יותר פגשנו אותה דרך ספריה של אליזבת קובלר-רוס, שנמנתה עם ראשוני החוקרים את חשיבותו של המוות לחיים, ודרך המגזין המדעי שהקים בשנות ה-80 הפסיכיאטר קנת רינג. העניין שלנו בתופעה גדול, כי הוא מאפשר לנו פרספקטיבה על המוות. גם פטר פנוויק הוא נוירו-פסיכולוג החוקר מקרי NDE, ונתן רוח גבית למחקרו של ריימונד מודי, כאשר הוא נתקל בהתנגדויות. יחד כתבו הוא ואשתו, אליזבת פנוויק, את הספר The Art of Dying. יש לציין שתוצאות מחקרו שנויות במחלוקת מדעית, אך הוא טוען בעקשנות שניתן לבחון ולהוכיח שהתודעה שלנו ממשיכה להתקיים לאחר המוות של הגוף הפיזי ושעצם הידיעה הזו משככת את פחד המוות.
אנו למדים שמי שעבר חוויית כמעט מוות חש טוב ובטוח יותר עם עצמו ועם סביבתו, חווה סבלנות, אהבה וחיבור מיוחד עם הקיום ומשתחרר מפחדים שונים ואף מפחד המוות. המחקר מזכיר גם מקרים אופטימיים פחות, כאלה שנבהלו עד פלצות ולא הצליחו לחזור ולהשתלב בחיים. אבל היו אלה מקרים בודדים שניתן להסביר אותם בדרך כלל במצב מאני פסיכוטי או במצב של אובדן יכולות או אדם אחר היקר להם. סך הכול ובדרך כלל החוויה מתוארת כמרפאת, מעשירה ומרוממת, פותחת תודעה ומרחיבת אופקים רוחניים.i
עוד מישהו שחזר מהמוות הוא ד”ר אבן אלכסנדר,ii החושף בספרו Proof of Heaven – A Neurosurgeon’s Journey into the Afterlife (ההוכחה שיש גן עדן – מסעו של מנתח מוח לחיים שאחרי החיים) את מה שחווה לאחר שהיה מספר ימים בתרדמת. לדבריו “נהיה בריאים נפשית, אם נכיר בכך שאלוהים והנשמה שלנו הם דברים אמיתיים ושהמוות שלנו הוא רק תחנה בדרך”.
עשרות ומאות סיפורים כאלה, המאששים שפחד המוות נמוג לאחר חוויות NDE, מתועדים באתר של האיגוד הבינלאומי לחקר חוויות כמעט מוות (iands.org).

ואפשר להשרות חוויית כמעט מוות גם במעבדה

מכיוון שנמצא שחוויה חוץ גופית משחררת מפחדי מוות, הטכנולוגיות המתקדמות של מציאות מדומה מנסות לאפשר כיום לעבור חוויה כזאת באופן וירטואלי. בלונדון יש שתי קבוצות העוסקות בכך ומציגות תוצאות מעניינות.
התארחתי אצל פרופ’ מל סלייטר באוניברסיטת UCL, המוביל את אחת המעבדות היותר מתקדמות לחקר מניעת פחדים באמצעים של מציאות מדומה, כדי ללמוד מה הם ממצאיו באשר לייצוג הגרפי המינימלי הדרוש כדי להשרות על האדם חוויה שבה הוא רואה את עצמו בעולמות מדומים. התברר שלפעמים די בדמות קווית פשוטה ביותר, שתדמה לנו את עצמנו, כשזה יהיה בהקשר המתאים. במסגרת ביקורי שם עברתי הדמיה שכמעט הצליחה לרפא אותי מפחד גבהים (עם דגש על “כמעט”). בשנים שלאחר מכן הם חקרו את פחד המוות ופיתחו מערכת המאפשרת לנבדקים לעבור חוויה חוץ גופית וירטואלית, כלומר לצפות בדמות המייצגת אותם דרך קסדה של עולם תלת-ממדי ולחוות הזדהות כאילו הם חשים ש”נשמתם פורחת מהגוף”, כפי שבעצם מתארים אלה שעברו חוויה חוץ גופית. התוצאות היו חד משמעיות (ראו קישור ללוח בהערה 6): פחד המוות ירד אצל אותם הנבדקים.iii

DEATH IS ONLY THE BEGINNING

חוזה מונטמאיור (JOSE MONTEMAYOR), אמן ואיש מחשבים מקסיקני שחי בלונדון, הקים את הפלטפורמהVirtual Awakening,iv המאפשרת לכל החובש קסדה לצלול אל עבר מותו בתוך מציאות מדומה (Multisensorial Immersive Virtual Reality Experience) ולחוות חוויית כמעט מוות מטלטלת. את המערכת הוא בנה במקור כדי לנסות ולמנוע מבני נוער להתאבד, בעזרתם של צוות חוקרים מתחום הפסיכותרפיה ומתכנתים של מציאות המדומה. התוצאות היו טובות. גם במקרה הזה התברר שרבים מאלה העוברים חוויית כמעט מוות “קונים” מודעות חדשה למשבר שהם נמצאים בו, נפרדים מפחד המוות ובה בעת זוכים ברווח הנקי של הרצון לחיות.
עברתי את החוויה הזו לפני כשנתיים והושפעתי ממנה מאוד. היעדר השליטה בצניחה הנוראית ובהתרסקות אל בין הצוקים היה מצמרר, וממש נעתקה נשמתי מרוב פחד. צעקתי והושטתי ידיים לצדדים, אך ללא הועיל. ציפת נשמתי לאחר מכן וצפייה במנהרת האור של שלבי חיי מינקות עד בגרות הביאה איתה רגיעה ואת הידיעה של “ככות” חיי, על מתיקותם ועל קשייהם גם יחד. כשיצאתי מההדמיה חיכה לי מונטמאיור (שהיה אמור להגיע לארץ לכנס בנושאים אלה, שהתבטל בסופו של דבר) עם שאלון שעוזר להם לאסוף, להבין ולסכם את החוויות לטובת המחקר. “איך זה עובד הדבר הזה?” שאלתי אותו. הוא סיפר לי על הפרטים הטכנולוגיים שעניינו אותי והסביר את הקונספט: “אני קורא למה שפיתחתי מכונת אמפתיה. היא מספקת למשתמש את ההבנה שהמוות הוא רק ההתחלה; זו תמצית החוויה שאנשים מקבלים כאן. וזה מעודד ומרנין את נפשם.” “ומה אתם עושים כיום?” שאלתי. “אנחנו מרחיבים את הפלטפורמה לסדנה משולבת עבר-הווה-עתיד. אני עובד עכשיו עם תמרה ראסל, ואנחנו משלבים בסדנה טקסים מקסיקניים שמאניים (Xibalaba the Mayan underworld). ומוזיקה מהפנטת (La Santa Muerte) שמתבצעת בכלים מקוריים קדושים ויוצרת חוויה מיסטית, כדי לקבל תובנות נוספות על המוות ועל תהליך המיתה.”

https://www.virtual-awakening.com/death-is-only-the-beginning

פסיכדליה – קסם של משמעות

במספר מרכזי מחקר בעולם מגלים, בעשור האחרון, את הפתרונות הגלומים בחומרים משני תודעה להתגברות על פחד המוות. גם שם מצוי השער לחוויה חוץ גופית ולהצצה אל פני המוות. מחקרים אלה הם חלק מהרנסנס הכללי שעובר השימוש בחומרים אלה לטובת רפואת הנפש, המתמקד בעיקר במאבק בתסמינים הנחשבים ממש למגפות העידן החדש – תופעות נרחבות של דיכאון והתמכרויות שונות והרסניות. אלדוס האקסלי כבר רמז יתרונות הטיפול הפסיכדלי בספריו וגם טימותי לירי העיד על כך מזמן; אך מחקרו של זה האחרון על שימוש ב-LSD לשיכוך פחדים לקראת המוות התמקד בעיקר בעצמו ובחבריו. הוא נחשב אז לפורע חוק, וככלל משנות ה-70 ועד תחילת המילניום נעצרה התפתחות המחקר הפסיכדלי.
באוניברסיטת ג’ונס הופקינס חוקר רונלד גריפיתס, פרמקולוג קליני, את הטיפול בפסילוסיבין, “פטריות הקסם” או “פטריות הזיה” בשמותיהן הפופולריים. שימוש חד פעמי בכמות מדודה מקנה לנוטים למות חוויה מיסטית או, כדבריו, “תחושה עמוקה של משמעות, של הבנת מקומנו ביקום והרגשה כללית שהכול בסדר, שאין ממה לפחד”.
https://www.scientificamerican.com/article/psilocybin-a-journey-beyond-the-fear-of-death/

סטיבן רוס ואנתוני בוסיס (שאת הרצאתו המעניינת שמעתי לפני שנה בעת ביקורו בארץ), שניהם מהמחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת ניו יורק, מניחים שמצוקת הנוטים למות נובעת, מלבד הכאב הגופני, גם מסוגיות פסיכולוגיות, רוחניות וקיומיות. במחקר הנרחב (שכלל קבוצות ביקורת) שערכו על חולי סרטן הם גילו שטיפול חד פעמי העביר אצל 80% מהם את חרדת המוות ואפשר איכות חיים טובה יותר, רוחנית ופיזית. את תחושת הבדידות והנפרדות החליפו תחושות של אחדות עם היקום. את תחושת השפיפות החליפה תחושת התעלות.
https://www.inverse.com/mind-body/cancer-patients-single-dose-one-popular-drug-provides-relief
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC5367551/
מחקרים אחרים שנערכים בימים אלה בוחנים חומרים פסיכדליים כמו קטמין ו-DMT, המדמים חוויה חוץ גופית של כמעט מוות. בדומה לטכנולוגיה של המציאות המדומה, גם כאן העידו על תגובות של שמחת חיים, קבלה של העולם (הזה) ושל אפשרות קיומם של עולמות אחרים, כתגובות המעודדות את הנוטים למות ומפחיתות לאין ערוך את פחדיהם.