{"id":833,"date":"2000-01-01T15:07:20","date_gmt":"2000-01-01T17:07:20","guid":{"rendered":"https:\/\/neora.pro\/?p=833"},"modified":"2020-01-23T17:53:11","modified_gmt":"2020-01-23T19:53:11","slug":"story-the-carriage","status":"publish","type":"post","link":"https:\/\/neora.pro\/en\/uncategorized\/story-the-carriage\/","title":{"rendered":"\u05e2\u05d2\u05dc\u05d4"},"content":{"rendered":"

למרות כל מאמציהם שלא להגיע לבומביי בנסיעה הזאת, הם נאלצו לבלות בה כתשע שעות בין הטיסה הפנימית מטריבנדרום, לטיסה שתחזיר אותם לאירופה. היא תחזור לדירה שלה בפאריס, הוא ימשיך לאוקספורד. תשע שעות, גם זו לטובה, הם ידעו, העיקר שלא להיתקע ללילה שלם בבית מלון בעיר הגדולה והמעוותת הזאת, אפשר לומר מדכדכת, ככה זה בערים הגדולות ועדיף לישון בכפרים ועיירות נידחים יותר, אבל עד לטיסה, רק תשע שעות, גם זו לטובה.<\/p>\n

למרות כל מאמציהם לחסל את צלחת הסמים שליוותה אותם בטיול, הם נשארו עם שש סיגריות מגולגלות למופת, מלאכת מחשבת כתוצאה של שלושים ימי גלגול אינטנסיבי. צלחת אלומיניום שנועדה לארוחות טאלי הודיות, כמו צלחת פסח מרובת גומות, שימשה אותם לבירור ולניפוי העשב, למעיכתו וגזירתו וערבובו עם מעט טבק מסיגריות<\/span>GOLD-FLAKE<\/span>שנמכרות בקיוסקים של הודו בחצאי חפיסות או בבודדות, לגלגולו בניר, תעשייה זעירה של יצור ביתי, סיגריות לשימוש עצמי במשך היום, במשך המסע. בערב, היא היתה מכינה תערובת משובחת בצלחת הטאלי, תוך כדי מלמול צחקני של עייפות היום שעבר, רוקחת עשבים טובים של אדמת דרום הודו, מברכת בכוונה מלאה את ברכת הבורא על כל הטוב הזה, קדה קידה ללאקשמי, אלת המזל רבת הידיים המשקיפה אליהם ממקום מושבה על פרח הלוטוס,<\/span><\/span>מכסה את צלחת התערובת מפני לחות הבוקר, והולכת לישון. זה היה הגראס של קראלה, משובח כמו לשתות יין אדום בעמק הלואר, או לאכול קוקוס באיי קו המשווה. בבוקר, עוד היא מתעוררת מנמנומי זריחה זרחניים, לצלילי התפילה<\/span><\/span>הראשונה במקדש הסמוך, כבר הוא יושב מקולח ומגולח וריחני, אישוניו הרעננים מפקחון משדרים הגיגים ממרחב אחר, ושוקד בריכוז על מלאכת הגלגול היומית, צידה לדרך.<\/p>\n

אבל באותו היום, האחרון למסע, זה כבר אחרת, לא עוד שחיתות של פינוקים, אלא התארגנות מהירה לקראת הנסיעה חזרה אל היבשת, אריזה אחרונה, וחיסול המלאי. לשדות תעופה בינלאומיים לא יעזו לקחת פירור וחצי פירור של הדבר הלא חוקי הזה, צריך להיפטר מהשאריות המיותרות לפני טיסה, תחושה אבסורדית, מי לא מכיר, זו כבר תרגולת וותיקה שלהם, וכבר קרה שזרקו או שרפו בלית-ברירה טולה (10 גר’ בניר עיתון), אבל הפעם הכמויות היו מחושבות היטב, שש סיגריות לשהיית הלילה בבומביי, ומה שנשאר, להוריד ראש של באנג בחדר המלון, להיפרד מהנמלים שעשו מסלולן קבע בין המרפסת לאמבטיה ושימשו לתצפיות פילוסופיות, לפטפט קשקושי בוקר לצד העשייה של אריזת המזוודות, ועוד הצצה אל החוף הטרופי, ועוד כוס קפה, וכבר הם כמעט מאחרים, אלו היו שתי שאיפות של בוקר, לסידור הראש והנסיעה והפרידה, יוצאים לטקסי אמבסדור שמחכה לקחת אותם לטיסה הפנימית אל בומביי. הדרך חזרה הביתה. היא לפאריס, שם תעשן חשיש ממרוקו, הוא לאוקספורד, יחזור למקטרת הגראס שמפטם עבורו עוזר ההוראה.<\/p>\n

________<\/p>\n

לא נותר להם אלא לשרוף<\/span>תשע שעות ושש סיגריות.<\/strong><\/p>\n

בשעות הלילה המוקדמות, בומביי. וזה לא דבר פשוט, אפילו אם לוקחים בחשבון את סידורי שדה התעופה ושמירת החפצים (חצי שעה), וגם הנסיעה אל העיר אינה אורכת זמן רב בשעות האלה (חצי שעה), נגד כיוון התנועה של סוף היום. ואז, הישיבה המסורתית המענגת בבית הקפה “שאמאיאנה” של מלון טאג’-מהאל. מיזוג אויר ואוירה, ותזכורות רבות למערב. כמה זמן כבר אפשר לשבת בבית הקפה? הם לא אוכלים הרבה, כך מאמצע הטיול בערך, מאותם ימים בצ’ידמברם בהם גם האוכל הצמחוני המועט כבר היה יותר מדי, ורק סיגריות מגולגלות בעלי בידי ביקשו לעצמם מהחדרן בבוקר, והרבה מים ומיץ קוקוס, והרבה רוחניות. וצחוקים. בבית הקפה של הטאג’-מהאל ריחות של מאכלים רבים, קארי וסאמבל וצ’אטני חמצמץ, אך אלו אינם מפתים אותם, רק מאיצים להמשך דרכם. גם חנויות הספרים המערביות לא מעבירות את הזמן כמצופה, סך הכל עברה עוד שעה. ואיפה לעזאזל מעשנים את הסיגריות שהכינו לעצמם, את הגראס שנשאר כמאסף?<\/p>\n

<\/p>\n

בטיילת של בומביי מסתובבים אנשים תמוהים כל הלילה, שוטרים, רוכלים, מרקידי נחשים וגזלנים אחרים. אפשר לקנות שם בוטנים מלוחים, אפשר להתבונן במים הסרוחים, אבל אי אפשר לעשן בנחת סיגריות אחרונות של מריחואנה. מפאת הצפיפות הם לקחו כל אחד סיגריה משלו, ברגעים כאלה הרי אין מדקדקים במנהגים של מסורת וחסכנות בהעברת הסיגריה מיד ליד, אך גם אמצעי זהירות זה אינו מספיק כי מהר מאוד, מרגע שהרימו את עיניהם מעל אש המצית, הבחינו שהם עומדים ממש מול בית המשטרה של בומביי, בבהלה השליכו ורמסו כל אחד את הסיגריה שבידו, ואפילו שאיפה ראשונה של תענוג לא הספיקו לשאוף, רק להיזכר בהרגשה המוכרת, ולדמיין כיצד היא מתפשטת בין הצלעות ומעלה, לעזאזל, הוא אומר, המסך הזה מלא מכשולים, והיא מחפשת כהרגלה טריקים או טיפים, נחושה לעבור למסך הבא, כמרקידי הנחשים היא מנסה את קסמיה, אבל בשלושת הצלעות המקיפות את משולש המלון המפואר, ולכל כיווני הטיילת, משטרת בומביי, בית קולנוע ענק, בזאר לילי, המון אדם ואוטובוסים רעשניים. לרגעים הם מתמכרים לעקוב אחר זוג הצללים המוארכים הצועד לפניהם, כמו הצללים שהפנטו אותם מול אור הנרות במערות מהבליפוראם, לרגעים הם מתלכדים לכדי צל משותף של שיבה רוקד עם ארבע ידיים ושני ראשים מצטלבים, עד שמסקרן אותם לעקוב ולהכיר אחר הדמויות החדשות הצועדות לפניהן, את אפלוליותן בשחור המדרכה, אבל גם הן, הדמויות בצללים, רוצות עתה רק דבר אחד, לעשן, ועכשיו, את הסיגריות המובטחות, ריחות אחרונים מקראלה, פה בזוהמה של בומביי. ומסביב אין דקת שקט ואין פיסת מנוחה ואין מרחב נשימה או שאיפה לריאות.<\/p>\n

<\/p>\n

אלא שבטיילת, בחזית הטאג’-מהאל, מסתובבות עדיין הכרכרות המאחרות לישון, עגלות מוזהבות רתומות לסוס, לקחת תיירים לאתרי היוקרה של בומביי. הכל סגור עכשיו, בשעה הזאת כמובן, נפנפו ידם בביטול כאשר רכן לעברם העגלון והציע טיול תיירותי, סיבוב של שעה תמורת 200 רופיות, אבל מי רוצה אתרים תיירותיים בלאו הכי, הרי שם בעגלה, בגובה שניים וחצי מטר ובקצב המטמטם של סוס עייף, שם אפשר יהיה לעשן ללא הפרעה, הם הציצו אחד לעיני השני, פרצו בצחוק גדול, וללא שהות נוספת טיפסו על העגלה, נכונים למסע תענוגות אחרון, להיפרד בנחת מהודו. כמה ביזארי.<\/p>\n

<\/p>\n

________<\/p>\n

שבע שעות וארבע סיגריות.<\/strong><\/p>\n

הוא מפשפש בכיסו לוודא שהשטרות אכן נמצאים שם, כאלף רופיות לנסיעות ובזבוזים אחרונים, היא מפשפשת בתיק המסעות, המלווה אותם מאז הטיול בשוק החייטים במדוראי, הפילים הכחולים הרקומים על בד התיק צמודים אליהם במסעות רבים, ובתוך התיק נרות וגפרורים ומצפן, בד לונגי כתום עליו יכלו להשתרע לעת עייפה במדרון הר מיוער או רחבת המקדש, בקבוק מים מינרלים מתחלף במשנהו, שפתון, אולרון, יתושון, וכחולון, הלא הוא הנרתיק הכחול בו נשמרות הסיגריות, מלאי יומי, יומיומי.<\/p>\n

הסיגריה הראשונה אחרי הרבה שעות של טלטולים, השאיפה הראשונה של הסיגריה הראשונה, זו טובה יותר מכל אויר פסגות צלול, מתפשטת בנעימות לחללי הגוף והנפש, חודרת אל בין תאי המוח להביא את בשורתה ושל אלה שיבואו אחריה. “ג’ואייה- פט” (חג שמח בצרפתית) היא מברכת בחגיגיות, מבטה הדאגני מן הרחוב מתמלא בכל טוב של מעלה, “הנה זה בא”, הוא מקבל את הברכה בחיוך, סוטול בתול וראשוני מטפס בין שני החיוכים, והעגלה כבר מתנועעת לאורך הטיילת, בקצב תנועתו של סוס עייף.<\/p>\n

וזו, קראה מיד לחברתה, הסיגריה השניה, יוצאת מהכחולון חיש מהר, להצטרף לחגיגה. אכן, חגיגה. העגלון בינתיים הריח מה שהריח והבין מה שהבין, הוא מסב את ראשו אחורנית ומודיע “אני מעלה את השריף”. זו נשמעה בדיחה מוצלחת, עוד יותר תחת העשן המסתלסל, והוא באמת עוצר את העגלה בפינת הרחוב, ומעלה את באבו, ילד בן עשר, הצחוק הולך וגובר, עוד יותר כשהם קולטים את הקומבינה, איך לא, בינתיים הוא עשה איזה שרות שליחויות, להוריד את הילד בביתו, בשכונה שעל יד מסלול אתרי התיירות החשוך.<\/p>\n

____________<\/p>\n

שש שעות, שתי סיגריות.<\/strong><\/p>\n

עוד הם נרגעים מהאינטראקציה האחרונה, נעצרת העגלה המוזהבת בחזית הטאג’-מהאל, עברה שעה, מאתיים רופיות, שתי סיגריות. ומה עכשיו? הם מסתכלים אחד על השני ואל העגלון, היא אוספת את תיק המסעות, ברור שהם לא רוצים לרדת, אבל העגלון חסר סבלנות, הוא רוצה להגיע לאנשהו, גם זה ברור, אך גלגלי מוחו הוגים איזה קומבינה חדשה, אולי.<\/p>\n

באנגלית העילגת שלו, “רד-לייט” הוא חוזר ומשנן, והם מנסים להבין, דווקא לא קשה, סימן בינלאומי, לא כתוב במדריכי הטיולים על רובע האורות האדומים של בומביי, אבל אולי הוא מדבר על זה. ואולי לא. אולי סתם על האור האדום ברמזור שממול. ובכל זאת, הוא כבר נותן הצעת מחיר לנסיעה הבאה, ובטלטולי ידיים הוא מסביר שזה בדרך לשדה התעופה ולכן לא יחזרו לנקודת המוצא. הם מאוד מרוצים, כמובן מסכימים, איך לא, הם אפילו לא יורדים מהעגלה המוזהבת אלא ממשיכים, כבר בדרך למקום נעלם, בדרך לשדה התעופה, עם שתי סיגריות לפינונים. בומבי חשוכה ושקטה בפאתיה, שכונות מגורים עמוסות לעייפה, ביוב מסריח ובוץ בטל-נאט, אבל הכל מרוחק, על הקרקע, והם שם למעלה, בגובה שלושה מטר, בנדנדה מוזהבת קשורה לסוס.<\/p>\n

את שתי הסיגריות האחרונות הם עישנו בשתיקה. הדרך התנהלה במסלול מסדרוני, מסלול סיום לטיול מסדרוני שהחל במורדות תירופאטי והמשיך דרך שבע גבעות הנחש של ווישנו עד לסריסאילאם, ובעצם הלאה לאורך הטיול כולו, כל אחד והמסדרון שלו, והנחש מכיל את כל המסדרונות, ועדיששה, כך נדמה לה פתאום עם הסיגריה השלישית, שכך קוראים לעגלון, אבל לא, זה באבו, הוא מוביל אותם, כך מתחיל להסתבר עם תום הסיגריה הרביעית, למקום אפל מאוד.<\/p>\n

עד כמה אפל, הם לא קלטו בהתחלה, חושבים שהסוטול מבלבל ומגביר את המהומה, “התחת של הפילים”, היא אומרת בפסקנות, ושניהם יודעים מה זה מסמל בעיניהם, השוליים של השוליים, מקום שם יושבים בני הקאסטה הנמוכה, גם מוכרים גנג’ה, שם מחרבנים הפילים, תחתית המדרגה.<\/p>\n

רובע הזונות, רחוב ארוך, מלא המולה, עגלות חונות לצידי הדרך, לצידי מכוניות אמבסדור מכל המודלים, נשים מחוקות בסארי קרוע, חצי גוף מרוט באדן החלון, או נשענת על דלת מתפרקת, בהמוניהן, מחכות, בעליבותן, קורצות, זה רחוק מלהיות דומה לרובע האורות האדומים בפאריס. או באמסטרדם. או כל מקום שאי פעם הייתם בו. הם מתבוננים סביב מנסים להתמצא, להתביית. להתביית במקום הזה? זה לא בית, זה בית משוגעים. השדרה העלובה הזאת רוחשת במטורפות בלתי פוסקת. עוני מחריד וקריצה של גאנש מגג מרוחק, מבעד לגראס שטיפס גבוה גבוה, ותחושת טלטולי העגלה ממנה ירדו כרגע, נראים הפרצופים כמסיכות פורימיות כמעט מפחידות. עיניים ציפוריות בולטות בחשכת הלילה, המון עיניים, המון אנשים עטלפים, את הפראנויה הקלה שמתחילה להתעורר בבטן התחתונה<\/span><\/span>היא מנסה להרגיע בהיזכרה עד כמה הם זרים מעצם היותם לבנים מערביים, ולא משנה תחת השפעתו של איזה סם הם נמצאים. וזה אכן אחד היתרונות והמשיכה העזה שלהם לטריפים של הודו, תחושת הזרות, להיות<\/span>ALIENS, האופפת אותם ביומיום, זו שמחברת אותם בעצם אחד אל השני, ולעתים מלווה בחרדות בעולם האמיתי, מקבלת פה לגיטימציה ומשחררת מאוד. אבל בטינופת הזאת גם חייזרים מרגישים מוזר, והגראס, כוחותיו לא עמדו לו באינטנסיביות האפלה של המקום, כמו דרך כל תאי העור התאדו ונעלמו רסיסי התענוג של הגראס מקראלה, פיכחון מלא, ואין לאן לזוז, ואין עוד סיגריות, אולי החישוב לא היה כל כך נכון בעצם? וגם צ’אי אי אפשר לשתות, כדי להירגע, מי המשוגע שישתה צ’אי במקום רווי איידס שכזה? או מחלות אחרות של אנשים ועטלפים ומיני יצורים.<\/p>\n

_____________<\/p>\n

חמש וחצי שעות, אפס סיגריות.<\/strong><\/p>\n

רק יאלי קטן מציץ ממשקוף הדלת הירוקה הממסגרת שלוש זונות שמנות שאבריהן מעורבבים זה בזה, דווקא<\/span><\/span>יאלי ושפמו המצחקק, הוא שנתן מימד של שפיות לסיבוב הלילה העטלפי הזה, פתאום היא מרימה את ראשה, “חכה רגע, רק שניה,” הוא מכיר את המבט הזה, איזה קליק שיוציא אותם מהמסך המסובך והמעצבן הזה, או לא. לפעמים הרי נגמרות הנקודות, נפסלים, וצריך להתחיל מהתחלה. כך או כך, אין בידו לעצור בעדה כי היא וצעיף המשי הכרוך לצווארה מתחילת הערב, כבר נעה לעבר היאלי, לפחות הוא יכול כך לעקוב אחריה במבטו ולזהות אותה בין ההמון המבהיל בעטלפיותו. זה לא רוח, מה שמנפנף את צעיפה כרגע, הוא עושה חשבון מהיר, וכבר מבחין באיזה באבו צעיר הפונה אליה בצרפתית, עוד שני הנהוני ראש, והיא כבר בדרך חזרה, חיוך ניצחון על פניה, אפשר לחשוב, מה כבר יכלו לספר לה שם, “נחש מה הבאתי, בוא הצידה,” היא לוחשת, אוחזת בידו, עד שהוא מרגיש ששמה משהו בכפו, הוא מהדק את אצבעותיו, שלא יפול, מרים ידו אל פניו, יותר משהוא מסתכל הוא מריח, מבטו דווקא שלוח קדימה, לכל רעה שלא תבוא, ניחוח קאשמירי, לא כן? או אפגאני? שואל מבטו והיא מצחקקת, “טוב, זה לא מה שחשבתי,” הוא אומר, “אבל זה באמת יכול לשפר את המצב. אז מה, שוב נתנו לך איזה דוגמית? יכולתי לדעת,” הוא פורץ בצחוק מחודש, “הרי כל הטיול השתוקקת לחשיש ואני ניסיתי לשכנע אותך שהגראס של קראלה מנצח כל דבר אחר.<\/span>“How obvious”, במבטא בריטי קל, “איך יכולתי בכלל לחשוב שתעלי על המטוס בחזרה הביתה מבלי שהישגת את מבוקשך?”<\/p>\n

אבל מה עושים עם חומר ריחני ומבטיח כזה, במלכודת העכברים אליה נקלעו? מה עוד שבתוך הבלגן מסתובבים המון שוטרים. אף אחד לא רוצה בלילו האחרון בהודו להסתבך עם כאלה, כבר היו זמנים שהכניסו גוש חשיש בין השפתיים, מוצצים לרווייה את מרירותו ומפליגים לאט לאט למנהרת השבילים המתפצלים. אבל במצב הזה לא מכניסים שום דבר לפה, אם כך, איפה מגלגלים?<\/p>\n

____________<\/p>\n

חמש שעות, שלוש סיגריות.<\/strong><\/p>\n

מבטי המצוקה נתקלו בפרצוף מוכר. מי זו ציפור העורב הבלתי מגולחת הזו? ללא שיניים, אך עיניה צוחקות אליהם כאילו חברים ותיקים. רק כשהוא מתקרב אל העגלה המוזהבת, הקיטשית ביותר מאלה העומדות שם בשורה, סוסיהן מצפים בסבלנות, העגלון גמר את מלאכתו והוא כולו עוז ותזזית ומלא מרץ, והם מיד, אפילו בלי לשאול אותו עולים לעגלה. היא מנסה לברר פרטים עם העגלון, איך מגיעים לשדה התעופה, הוא בינתיים עושה במלאכה, שלוש סיגריות חדשות, והפעם חשיש, ניחוח ישן\/חדש, מתיקותו כבר מעלה חיוך על שפתיה, שמנסות בהתרגשות להסביר לעגלון שהם עכשיו לא ירדו מהעגלה, לפתות אותו לרעיון המוטרף של הבאתם בעצמו אל השדה, כמה זמן זה יקח? ארבע שעות, הוא מראה בזוקפו ארבע אצבעות מזוהמות, תזדרז היא אומרת, מסבירה עם הידיים, כי נצטרך עוד לקחת את המזוודות.<\/p>\n

זו לא בעיה, מנענע בראשו הסוס, הוא ואדונו יצאו מחוזקים מהחניה הקצרה הזו, והם שועטים כבר אל עבר חשכת הדרכים המובילות לשדה התעופה. החשבון טריוויאלי כמעט. סיגריית חשיש קאשמירי בכל אחת משלושת השעות הקרובות, ואז שעה אחת להתפכחות והגעה סולידית אל שדה התעופה. בשעה האחרונה, של איסוף המזוודות משמירת החפצים והבאתן אל דוכן הצ’ק-אין ועד העלייה למטוס, אז באמת מתאים כבר להיות במצב עירני ומפוכח לחלוטין.<\/p>\n

את טעם החשיש הם שכחו מזמן, כלומר היא זכרה אותו טוב מאוד, תאים מסוימים שימרו את הטעם המתקתק הזה עד לכדי געגועים עזים שנתעוררו בה עם ריח החומר השמנוני. אצבעותיו לשות את החומר, יודה סוף סוף גם הוא, שאינו חסיד גדול של החשיש, ותמיד תהיינה לו מילים טובות רק על העשב הירוק, יודה ולא יבוש שהריח עושה לו משהו, התרגשות קטנה לקראת השאיפה, עשן הסיגריה מלווה אותם במעגלים, אחחחח, איזה תענוג, אנחות הכיף מתערבבות בצחקוקים נרגשים, מההרפתקה האחרונה שנזדמנה להם, מחודש עמוס סיפורי מתח ופתרון והרפתקאות מוזרות, התרגשות לקראת הטיסה, הפרידה עד למסע הבא.<\/p>\n

________<\/p>\n

שדה התעופה, שעה אחת, סיגריה אחת.<\/strong><\/p>\n

הסוטול של החשיש, אין ספק שהוא אחר, יש בו גם משהו סוגר. כבר מזמן שמו לב, בשדות התה, כיצד מסעות הפטריות האינסופיים היו מוקפצים ומתעוררים עם הגנג’ה, נסגרים כמניפה בעדינות עם מקטרת חשיש. עכשיו, לאחר הקשקשת שליוותה את עישון סיגריית החשיש, הם נשתתקו, כל אחד ומחשבותיו המתפצלות, מחוץ לעיר מתגלה גם הירח המלא כמעט, וכוכבים, וקולות הודו מלווים את הנדנוד של העגלה, בדרך לשדה התעופה. מפליגים בחזיונות, מפליגים בחלומות, נרדמו שניהם מן הטלטול ומן העייפות של יום ארוך בבומביי, ומן המניפה הנסגרת הזאת של החשיש, של סוף המסע. נרדמו והתעוררו בבהלה, שדה התעופה נראה רחוק, הוא מציץ בשעון הכיס, רק שעה עד למועד ההמראה, עוד צריך לקחת את המזוודות משמירת חפצים, ולעשות צ’ק-אין. הם מזרזים את העגלון, הוא מזרז את סוסו, הקצב מואץ, אך במעט, אך קצב נשימותיהם הקצרות גובר, רק זה לא, רק לא להיתקע בבומביי עד לטיסה הבאה. אל השדה הם התקרבו, באיחור גדול, אך בהקלה כשהם רואים מרחוק את התור המזדנב מול הדלפק של חברת הטיסה, בדרמטיות של הרגע האחרון, הם עוצרים מול דלתות הזכוכית המלוכלכות של שדה התעופה, יורדים כמו קינגים מהעגלה המוזהבת, קולטים כמה זה נראה מוזר למתגודדים שמעבר לזכוכית. אופס, היא נזכרת כשהוא מושיט לה את ידו לרדת מהעגלה הגבוהה, אופס, שחכנו את הסיגריה האחרונה, כבר מאוחר מדי, העגלון מרוצה מאוד כאשר היא מגישה לו את הסיגריה הנותרת, קח תהנה בדרך חזרה, עם כל המעות, רופיות מקומטות, שנשארו להם בשני הארנקים.<\/p>\n

________<\/p>\n

צ’ק-אין. טייק-אוף. שעת האפס, בוף אחרון.<\/strong><\/p>\n

הירידה המלכותית מעגלת הסוסים המצועצעת, לאחר תנומה קצרה בשעה האחרונה, החזירה אותם אל המציאות. שדה תעופה רוחש, ויש סידורים. מכיוון שהכל הולך למישרין, נותרה שוב שעה קלה, היא מסגירה<\/span><\/span>את מבוכת הניתוק הקרוב בצחקוקה הרגיל “אני מעדיפה לברוח מהמציאות…”, מצפה לשמוע את מבוכתו של “מתי שוב אשמע את המשפט הזה”, מקבלת צורה של עצה חכמה, אך הוא מוביל אותה בעיניו לכיוון הפינה הנסתרת מאחורי הארגזים, שולף בוף קטן ואחרון, מייצר תוך שניות אחדות מקטרת אילתורית ומגיש לשפתיה.<\/p>\n

היא עוצמת את עיניה, שואפת ארוכות ומכניסה לראות, פותחת אותן ונוכחת בשינוי, צעיף המשי הצבעוני שהקיפ את מתניה וצווארה במשך ימים רבים, מונח בעדינות על חולצתה כקישוט צרפתי אופנתי, צווארון הז’אקט שלו מיושר, עיניו רחוקות, ולא ברור אם זו המציאות, או הבוף האחרון, אבל זה ככה. הם שולפים מהפאוצ’ כל אחד את כרטיס הטיסה, משתהים ארוכות אחד מול פניו של רעהו, מישירים מבט של סיכום מסע, ניגשים לדלפק הצ’ק-אין, היא לפאריס, הוא לאוקספורד, עד למסע הבא, טייק-אוף.<\/p>\n\n\n

<\/p>\n\n<\/span>","protected":false},"excerpt":{"rendered":"למרות כל מאמציהם שלא להגיע לבומביי בנסיעה הזאת, הם נאלצו לבלות בה כתשע שעות בין הטיסה הפנימית מטריבנדרום, לטיסה שתחזיר אותם לאירופה. היא תחזור לדירה שלה בפאריס, הוא ימשיך לאוקספורד. תשע שעות, גם זו לטובה, הם ידעו, העיקר שלא להיתקע ללילה שלם בבית מלון בעיר הגדולה והמעוותת הזאת, אפשר לומר מדכדכת, ככה זה בערים הגדולות […]\n … Continued<\/a>","protected":false},"author":3,"featured_media":888,"comment_status":"closed","ping_status":"open","sticky":false,"template":"","format":"standard","meta":[],"categories":[1],"tags":[5,4,59,38],"_links":{"self":[{"href":"https:\/\/neora.pro\/en\/wp-json\/wp\/v2\/posts\/833"}],"collection":[{"href":"https:\/\/neora.pro\/en\/wp-json\/wp\/v2\/posts"}],"about":[{"href":"https:\/\/neora.pro\/en\/wp-json\/wp\/v2\/types\/post"}],"author":[{"embeddable":true,"href":"https:\/\/neora.pro\/en\/wp-json\/wp\/v2\/users\/3"}],"replies":[{"embeddable":true,"href":"https:\/\/neora.pro\/en\/wp-json\/wp\/v2\/comments?post=833"}],"version-history":[{"count":1,"href":"https:\/\/neora.pro\/en\/wp-json\/wp\/v2\/posts\/833\/revisions"}],"predecessor-version":[{"id":1089,"href":"https:\/\/neora.pro\/en\/wp-json\/wp\/v2\/posts\/833\/revisions\/1089"}],"wp:featuredmedia":[{"embeddable":true,"href":"https:\/\/neora.pro\/en\/wp-json\/wp\/v2\/media\/888"}],"wp:attachment":[{"href":"https:\/\/neora.pro\/en\/wp-json\/wp\/v2\/media?parent=833"}],"wp:term":[{"taxonomy":"category","embeddable":true,"href":"https:\/\/neora.pro\/en\/wp-json\/wp\/v2\/categories?post=833"},{"taxonomy":"post_tag","embeddable":true,"href":"https:\/\/neora.pro\/en\/wp-json\/wp\/v2\/tags?post=833"}],"curies":[{"name":"wp","href":"https:\/\/api.w.org\/{rel}","templated":true}]}}