מוגלגים לא אוהבים קסמים %d7%9e%d7%95%d7%92%d7%9c%d7%92%d7%99%d7%9d %d7%9c%d7%90 %d7%90%d7%95%d7%94%d7%91%d7%99%d7%9d %d7%a7%d7%a1%d7%9e%d7%99%d7%9d

2008ספרותliteratureפרסומיםpublications
נכתב לכבוד שבוע הספר, יוני 2008 עידודו יצא מבית הספר שעה מוקדם יותר, הוא המציא איזה תרוץ למורה, כלומר ניצל בשנית פתק מאתמול שכתבה אמא לגבי ארוע משפחתי שלא ניתן לפספס, מקווה שזה לא יתגלה להוריו, כי הוא דווקא לא טיפוס שמבריז מבית-ספר, בדרך כלל, כבר מזמן למד איך להפליג בראש ולהשאיר את גופו ליד ספסל הלימודים, כאילו הוא נמצא שם, אבל היום הוא הרגיש שהוא מוכרח, נותרו לו עוד פחות משמונים ושמונה עמודים לגמור את הספר החמישי של הארי פוטר ומסדר עוף החול, שזה פחות מעשירית, משמונה מאות ושמונים ושבעה העמודים של הספר הנפלא הזה. אני יודע שסיריוס נמצא כאן, שמע את עצמו, מקריא בקול רם, ומרגיש את הפחד בחזהו, ולשניה קצרה דמיין, שמנהל בית הספר מביט בו מלמעלה, ועונה לו במילותיו ובקולו של מאלפוי, הגיע הזמן שתלמד להבדיל בין חלום למציאות, פוטר. מצד אחד, לא רצה לסיים את הקריאה בו אף פעם, שיימשך התענוג הזה עוד ועוד, ומצד שני, רצה לגמור אותו, ומהר. עוד לפני סיום יום הלימודים. עוד לפני שעופרה יוצאת מהכיתה ועוברת בדרכה למגרש ההסעות, בשביל שמאחורי חורשת בית הספר. עידודו ידע שמשפחתה של עופרה מתגוררת בדרום העיר, בשכונת מצוקה, הם הגיעו כעולים חדשים מרוסיה כבר לפני כמה שנים, בעצם קראו לה אולגה כשהגיעה לכתה א', במסגרת תוכנית האינטגרציה בין השכונות, ואז שינו לה את שמה, והוא דווקא אהב את הצליל של השם אולגה, וכך הוא קורא לה בלב, אבל אולי היא לא רצתה ששמה יכלול את האות "למד" כדי לא להסגיר מיד את מבטאה הזר, רוב העולים החדשים  נשארו זרים מעט, ולא במצב מי יודע מה, ולכן היא קוראת רק ספרים שהיא מחליפה בספריה. אלא שבספריית בית הספר יש צימצומים וקונים עכשיו כמעט רק ספרי לימוד, והזמינו רק עותק אחד של הארי פוטר, עותק אחד בלבד לכל תלמידי בית הספר, וההתנפלות עליו החלה עוד לפני שבכלל הגיע לספריה, נרשמו שם המון תלמידים לספר הזה, והבת של המנהל קיבלה אותו ראשונה, ככה דיברו בהפסקה, ככה זה תמיד, ועופרה עמדה בצד, והסתכלה בקנאה איך הוא בולע דף ועוד דף מהספר שאמא קנתה לו. אמא אמרה ששחר, אחיו של עידודו, יקרא את הספר אחריו, אבל הוא הרי עסוק כל הזמן בקסמים אחרים, מוסיקליים, במחשב ובכדורגל וסקייט-בורד ובנות וכל מיני דברים של ילדים גדולים, ולא מוצא רגע של פנאי לקרוא, זה יקח לו שנים. עידודו גמר בשקיקה לקרוא את הדפים האחרונים, וראה זאת כמעין קסם וסימן, שממש ברגע שהפך על פניו את הדף האחרון, ראה את עופרה יוצאת מבית הספר. שערו דק וכהה, עיניו הכהות והגדולות, עיני הארי פוטר ממש, צפו בילדה הבלונדינית, אירופאית במראה,  וגם בחצאית שלבשה, בסגנון פרחוני כזה, אחרת משאר הבנות. הוא ידע שכאשר יגיע הביתה, אמו תחכה לו עם ארוחת הצהריים ורק אם יגמור הכל מהצלחת, יחסוך מעצמו תלונות על כך שהוא רזה מדי, הוא בודאי לא רצה שאמא תבחין ותדע שהוא נותן לה את הספר, גם לא ממש ידע מה להגיד לעופרה, שהיתה ביישנית לפחות כמוהו, ושניהם לא הרגישו בנוח שמי מהילדים יצוד את מבטיהם, לכן כל התקשורת ביניהם, נעשית במילים ספורות באיי.סי.קיו. כאשר הם בכיתת המחשבים, ובחילופי מבטים, במגרש המוזנח, על יד השביל של החורשה, בדרך למגרש ההסעות. עידודו השאיר את הספר על הספסל עליו ישב בקוראו את הדפים האחרונים, עשה סימן כמעט בלתי נראה לעופרה, היא הבינה מיד ודילגה בסקרנות לקחת את הספר, כאילו ידעה וכאילו הופתעה. התרגשותה הייתה התודה הכי גדולה שיכול היה לקבל ממנה, ואכן, ללא מילה, בלחיים סמוקות, היא המשיכה בדילוגים בשביל לכיוון ההסעה שכבר צפרה לה. והוא היה שמח. והמשיך לעקוב במבטו מרחוק אחר המיניבוס שלקח את ילדי האינטגרציה לדרום העיר, יודע שבטח היא כבר מכונסת ושקועה בקסמים ובכישופים שעד לפני כמה דקות מילאו את מחשבותיו והעלו חיוך על פניו. *  * זו לא הפעם הראשונה שהם עושים את הטריק הזה, נסתר מעיניהם של ההורים, מחווה של סוד ושל רצון טוב, של שניהם, ביניהם. עופרה ידעה להעריך ספר טוב, גם חבר טוב. בכל השעות שקראה בספר, התחמם ליבה גם מעצם הזיכרון, איך וממי קיבלה אותו, וכבר ידעה, שכמו בפעם הקודמת, יוכרז הספר כחפץ שהלך לאיבוד, במשפחתו של עידודו, בארוחת הערב, וגם אם יספוג כמה גערות מהוריו, הרי שאת הספר הזה היא לא רק תקרא ותהנה ממנו, אלא גם תעביר אותו הלאה, לחברת שכונתה מילדות, רים, זו שאסור לה לדבר איתה מאז שהתחילה האינתיפאדה, אבל לפני כן, כל הזמן עודדו את שתיהן להתחבר, וקראו להן "צמד צביות השלום", כי גם פירוש שמה של רים בערבית הוא עופרה, או צביה, וכי היו צמודות ומשחקות יחד כל הזמן, בשכונה הצפונית של יפו הנושקת לדרום תל-אביב. השיער של שתיהן מסורק ואסוף בזנב-סוס, האחת בהירה עם מבטא רוסי, השניה כהת עור עם מבטא ערבי, שרוב משפחתה עברה לירדן עם הפליטים של 48, כך הסבירו לה מבלי שתבין בדיוק במה מדובר, אך הוריה של רים נשארו בביתם, שלמים עם עצמם לחיות ביחסי שכנות טובים עם היהודים שהקימו את השכונה החדשה, תימנים ומרוקאים בתחילה, ורוסים בשנים האחרונות. עופרה נהגה להעביר לרים את הספרים שקיבלה מעידודו, לפעמים עם פתק קטן, שמחה שנשאר להן הקשר האחרון הזה. היא תיארה לעצמה שרים מעבירה את הספרים הלאה, ליתר חברי כיתתה, שאין להם גישה לספריה הציבורית, וגם אף אחד לא חושב שהם בעצם אוהבים לקרוא את אותם הספרים בהם מדובר בטלוויזיה ובכל מקום אחר. משום כך, מאוד התפלאה שבוע לאחר מכן, כאשר שמה לב לעותק של הארי פוטר, שעטיפתו הכחולה מוכתמת בדיוק במקום שנשפך לה מיץ ענבים כאשר קראה אותו היא עצמה, לפני שהעבירה אותו לרים, מונח על הספסל בכניסה למכולת השכונתית, ויוני, בצאתו עם סל המצרכים, לוקח אותו ומכניסו לסל. בעצם לא היתה בטוחה שזה אכן אותו עותק של הספר, אבל התביישה לגשת ולבדוק. היו שם מתחתיו גם מתקפת העטלפים ויומנה של מומיה, תמיד חשבה שיוני, השכן שלה מהבנין הסמוך, אבל לא לומד איתה בכיתת האינטגרציה, קורא רק ספרי צמרמורת, והרגישה שזה ממש מקסים, שהוא בחר דווקא את הספר הזה, שכולם אוהבים ויהנו לקרוא בו, אפילו מי שרגיל למתח ואימה וצמרמורות, בררר, היא בודאי שלא. *  * יוני היה חולה. החום והמיחושים שתקפו אותו מהבוקר, ושבגללם אמא הרשתה לו לוותר על הלימודים ולהישאר סביב הבית, התפתחו לאנגינה קשה. הוא בקושי זז, ואיבד לגמרי את התיאבון שלו, ורק שמח שיש לו את הספר המופלא הזה, להעביר את ימי מחלתו ללא השעמום המעצבן הנלווה למחלות לאחר יום הבטלה השני. עברו כמה ימים, ומשלא ירד לו החום, הוחלט במטבח שלמחרת בבוקר יסע יוני עם אביו לרופא מומחה, ברחובות. יוני ידע שאביו ידבר כל הדרך ברכבת, בטלפון הסלולרי, עם המשרד, שיגיד לו שוב שאין עבודה לכולם עכשיו, זה מיתון, כולם יודעים, ואם הוא שוב יפסיד יום עבודה הוא יאבד אותה, וכדי שלא ירגיש שהוא למעמסה על אבא, כי בין כה וכה הוא מרגיש מגושם, ברגליו שגדלו בהפתעה ומכנסיו הענקיים, וידיו ואצבעותיו שגדלו ומפילות כל דבר, לקח את הספר איתו, עוד מעט נשאר לו לסיומו. כשהגיעו אל העיר, הוא גמר לקרוא את הספר והתמתח בתענוג ובגאווה, כאילו היה שותף לקסם שביצירה הזו, ועתה הינה גמורה ומוכנה, שיקראו בה גם אחרים ויהנו ממנה. הוא שם את הספר על הספסל שליד קופות הכרטיסים ברכבת, משוכנע שמי שיקח אותו, מובטחת לו נסיעה נהדרת. אביו של יוני נהם איזו גערה, לך תיקח את הספר בחזרה, למה אתה משאיר אותו במקום ציבורי? יוני עשה פרצוף סרבני, הטלפון הסלולרי צלצל ואבא שוב היה עסוק עד אשר ישבו כבר בטקסי, ואמר לנהג לאן הם צריכים להגיע, וכאשר חזר לנזוף בו, כבר היה מאוחר מדי מכדי לקחת את הספר בחזרה. מאוחר יותר, כאשר היו ישובים בתור בקופת חולים, ראה יוני ערימת ספרים בחדר הקבלה, בחר אחד והתחיל לקרוא בו, באופן מופגן, כדי שאביו ישים לב, שכמו שהוא השאיר את הספר בתחנת הרכבת, אחרים השאירו את הספרים האהובים עליהם כאן בחדר ההמתנה. זה לא אותו הדבר, אמר אבא של יוני, מנסה להדוף את המחווה והאמירה הנסתרת שלו, בקופת חולים תמיד יש מגאזינים ישנים ולפעמים גם ספרים שמישהו רצה לזרוק. לא עזרו שכנועיו של יוני, מה פתאום ספרי זבל? תראה, זה ספרים ממש חדשים, צמרמורת 40 – אימה במעמקים 2, ממש חדש בסידרת צמרמורת, וכל הקומיקס מנגה האלה, כל הילדים מתים עליהם, הם השאירו אותם פה כי אהבו אותם, לא מפני שרצו לזרוק אותם. אבל אבא היה משוכנע בצדקתו, רוטן ועושה לו פרצופים בדרך חזרה, ומספר את כל הסיפור לאמא, בערב, במטבח, כאשר כולם כבר היו אמורים להירגע מהתרוצצויות היום ולשכוח מהתרגזויות. אמא דווקא היתה לצידו, וניסתה לפשר ביניהם. אתה זוכר, אמרה אמא של יוני לבעלה, אתה זוכר שכשטיילנו באירופה, אחרי החתונה, באכסניות נוער, היו המון ספרי כיס, ואתה היית נדבק לאחד, שוקע בו, ותמיד מתפעל שאפשר לקחת את הספר, להמשיך לקרוא בו כל הדרך ברכבת עד לעיר הבאה, ואז באכסניה הבאה, להשאיר אותו לבאים אחריך. אני זוכרת אפילו באיזה לוך בדנמרק, שממש נמסת כשמצאת שם ספר כיס בעברית. והוא ליווה אותך כל הדרך בטראק, עד שהגענו לקופנהאגן. נשארנו בלי גרוש. הלכנו לשוק של בגדים משומשים של התיירים והטראקרים שמסתובבים שם. היתה שם קבוצה של ישראלים, אני היצעתי למכור גם את הספר, כל סנט היה חשוב אז, ואתה אמרת, לא, קיבלתי חינם, אתן בחינם. ונתת אותו באבירות לבלונדינית הרזה ההיא, שבטח לא קוראת בכלל ספרים. אמא סיימה בקול תרועה את נאומה הקצר ויצאה מן המטבח בהרמת ראש מרדנית ויוני כבר ניחש שהלילה הוא יתעורר לקולות של ריב מחדר השינה שלהם. למחרת שמע יוני את אמא שלו מדברת בטלפון עם חברה שלה ומספרת לה את כל הסיפור. הוא התכווץ על הכסא והתפתל באי נוחות. הלוואי שכל זה לא היה קורה, הלוואי שאבא לא היה שם לב בכלל שהוא משאיר שם את הספר. אבל אז חלה תפנית בסיפור, משהו שהחזיר לו את זקיפותו ובטחונו העצמי. את שומעת, אמרה אמא לחברתה, יצאתי היום למרכז העיר, היו לי סידורים במשרד הפנים ובחוג לקולנוע, היו לי קניות לעשות בקניון, ובכמה וכמה מקומות ראיתי ספרים מונחים בצד, בערימה, או בתפזורת. לא יודעת אם זו תופעה חדשה, או שרק היום שמתי לב לכך, בגלל הסיפור עם יוני, אבל זו בהחלט תופעה, אני לא יודעת מאיפה זה התחיל. מעניין אם עוד מישהו שם לב לכך. זה כמו פלא כזה. לא רק בטחונו העצמי של יוני חזר אליו, אלא גם הבריאות והמרץ, ושובבותו שאומרים שאין לה מעצורים אבל הוא יודע שיש לה מעצורים ועוד איך. הוא אסף ממדפיו את כל הספרים שהוא הכי אוהב, עטף את חלקם בשקית, לא גדולה מדי, כדי שתיכנס לילקוט, ובימים הבאים, כל יום שכנע חבר אחר לעשות כמוהו, ולמצוא מקומות מקוריים להשאיר את הספרים האהובים עליהם במקומות שיגיעו לילדים שיהנו לקרוא. ולהעביר הלאה. כן, אם זו תופעה, אז הם שותפים לה, ובגדול. * * עכשיו, אפשר לומר, התפזרה השמועה ועשתה לה כנפיים, כאלה שיש רק בסיפורי פנטסיה ומדע בדיוני, ואכן הסתבר שכבר קודם לכן היו מועדוני החלפת ספרים, כל ספרי סטיפן קינג, כל ספרי שר הטבעות, כאלה מודעות אפשר היה לראות באינטרנט ואצל קבוצות המבוכים והדרקונים, אבל הכנפיים הבודדות ההן, של ספר תמורת ספר, קיבלו פתאום תנופה מכוחות שאינם נראים והפכו לדבר המוני, פופולרי בין בני הנוער, ולא תגידו רק בתל-אביב ויפו ונתניה, אלא בכל הארץ, ולא תגידו רק ספר תמורת ספר, אלא ספר תמורת ההרגשה שמישהו אחר יקרא אותו, ומישהו אחר יוביל לידי את הספר שאני רוצה לקרוא. כל אחד שלקח חלק בהווייה הזאת הרגיש קוסם, כלומר חלק מתופעה קסומה וקוסמית, פתאום, כל אחד הרגיש סופרמן וגואל עולם מצוייר מנגה, כלומר חלק מקומיקס אחד גדול, של סיפור פנטזיונרי, של דבר שקורה ומתרחש ומתפשט למימדי ענק, כמו מגיפה ויראלית, לא מכוח החוק ולא מצדק היסטורי, לא בעקבות הוראה שהונחתה ממעלה ולא בהתארגנות של קבוצות או מוסדות. האם כך מרגישות הציפורים בהמריאן יחד בלהקה, ללא שריקת התחלה וללא הוראה מאף אחד? ואיך מרגישים הסיפורים? שעכשיו מעבירים אותם וקוראים אותם קצת אחרת? חלחול של פלא, קסם של חול, ללא סדר או מסדר. * * במרכז מסחרי בדרום הארץ, בבית קפה אינטרנט, שהוא מקום הבילוי היחידי של הצעירים כאן משחקים דום וקווייק רבי משתתפים, כאן מתחברים לחברים באיי.סי.קיו., כאן רואים טלוויזיה ומורידים שירים מקאזה, אלה שאין להם מחשבים בבית, וגם כאלה שיש להם, אבל האחים הצעירים תמיד רוצים לשחק פק-מן או משחקי פלטפורמה רעשניים ואמא תמיד צועקת שצריך לתת להם לעשות מה שהם רוצים כי הם קטנים יותר וגם כי הם עוד מעט הולכים לישון, אבל אז בא אבא ורוצה להתחבר בעצמו, הוא אומר שיש לו אימייל חשוב שאולי קיבל עבודה חדשה, כבר הרבה זמן הוא מובטל, אבל בעצם הוא נכנס לכל מיני אתרים של מכוניות אופנועים, כאלה שלהם אסור בתכלית, ובקיצור, מי שרוצה להתחבר בשקט או לעקוב עם החבר'ה אחרי מה שקורה, מגיע לקפה אינטרנט הזה. ילד אחד, ביבי, שנולד בזמן מלחמת המפרץ, כשביבי היה דמות ייצוגית חשובה, ואחר כך, כשביבי עלה להיות ראש ממשלה, ההורים שלו היו כל כך גאים, וכולם כאילו חשבו, שבגלל זה הוא אוהב חשבון ומבין בכסף מגיל צעיר, ואז כשראו אותו משאיר ספרים פתאום, תפש אותו אביו בזרוע קשה ומכאיבה, ודרש ממנו להישבע שאינו נותן כסף לאחרים. זה לא אותו דבר, נהם ביבי הקטן בקולו המתחלף לסירוגין מקול ילדותי לגברי, בכעס עצור שהתרכז בסנטרו הבולט, בתסכול עצום, ברור שאני לא נותן לאף אחד כסף, מה אתה חושב שאני נדבן? או קומוניסט? פה זה משהו אחר, זה ספרים, זה סיפורים, זה מידע. אני לא יותר עני כשאני משאיר ספרים שקראתי, אני יותר עשיר. אביו רק חיזק את האחיזה המכאיבה בזרועו, מלמל משהו על הקהילה שמא'קהילה ועל זה שהוא לא מבין את הילד הזה, ועוד הכניס קללה ואמר שברור לו למה ביבי לא בשלטון עכשיו, וזה רק כאב יותר. כשביבי הגיע לאינטרנט קפה, כבר הצליח הקור שבדרך להשכיח את הכאב בזרועו, ואילו החום והלהג של החבר'ה, השכיחו מיד גם את הכאב שבליבו. הערב, ההתרגשות חוגגת, מה שחשבו שקורה רק אצלם, הגל הזה של השארת ספרים, במתנ"ס, במשחקיה, בתחנת האוטובוס ובקפה אינטרנט, מה שחשבו שהוא תופעה של עיירת מצוקה, מסתבר שקורה בעת ובעונה אחת גם במקומות אחרים בארץ. איך הם יודעים? כבר כמה ימים יש בערוץ השני בטלוויזיה פרסומת לכתבה, שתוגש ביום רביעי בלילה, לא פספוסים, לא עובדה, אלא איזה תוכנית תרבות נספחת לחדשות. כולם מחכים פעורי פה וסקרנים לשמוע איך מתארים את זה הגדולים, איך זה נראה לאלה שבטלוויזיה. * * ... תחזית מזג האויר... ... פרסומות... נו כבר, מתי זה מתחיל... שש... עכשיו... ששש... תנו לשמוע... כתבנו חושף: תופעה חדשה בקרב ילדים בדרום הארץ. ילדים ונוער, בני כל הגילים, מכל שכבות ביה"ס, נוטשים ספרים בכל פינה. (המצלמה קופצת מספסל המחששה בתיכון, שם מונחים ברישול ספרי קומיקס, למגרש הכדורגל בשכונה, לערימה צבעונית מסידרת רומח הדרקון בחדר ההמתנה בקופת חולים, אף בכניסה לחנות משחקי הוידאו, שם באפילה, אין אפילו מספיק אור לקריאה, גם לא מספיק אור לקרוא את שם הספר, אבל שלושה ספרים מונחים זה על זה, מחכים למי שיבוא לאספם). התופעה איננה מובנת, ולא הצלחנו לחשוף את מנהיגיה ואת מניעיה. הזמנו לאולפן כמה אנשי חינוך. ...המורה צילה, שהיתה מחנכת של כמה דורות, זכורה בודאי לותיקי תל-אביב וגם לבניהם בגימנסיה: מי שמע דבר כזה, לזרוק ספרים לרחוב. מילא, לתת לנזקקים. את זה אני מבינה. אבל ככה בחוץ, ברחוב, שיתמלאו אבק ויגיעו לידיים זרות שאין יודע מי ומה? הילדים האלה (ומראה תמונות מכיתה ב', בכל מיני שנתונים), אני נזכרת באיזו הדרת כבוד לימדתי אותם את האותיות הראשונות, ועטפנו את הספר הראשון שהם קיבלו בחגיגיות בטקס מיוחד. זה עם הספר. זה? ...והמפקח בדימוס של בתי הספר באיזור הצפון (חוקר נכבד באוניברסיטה, פרופסור ידוע שם בתחום החינוך): רציתי לפתוח בשני פתגמים, האחד, פתגם יהודי האומר: מרבה ספרים מרבה חוכמה, ואילו קיקרו אמר: בית ללא ספרים הוא כגוף ללא נשמה.  אבל מה שאותי מעניין, הוא טען בכובד ראש, שהרגלי הקריאה של הנוער הזה משתנים, והם קוראים ספרים שלא התעניינו בהם קודם. המממ... כחכח בגרונו, בפוסט-סימבוליזם של עידן הסינרגיה ההייפרטקסטואלית, עם פרוץ המילניום, עדים אנו לתופעת ערבוב וליפוף התרבויות, דבר הבא לידי ביטוי בתופעה תרבותית כה מובהקת... ...ערן שושן, תלמיד תיכון ומדריך בצופים (נכנס לדבריו של הפרופסור, בקוצר רוח חוצפני):  אני לא מבין את התיאוריות הגדולות ואת חרדת הקודש. אתם בתקשורת תמיד מדברים על הליקויים בפרוייקטים חברתיים, ועל חוסר בתקציבים לפרויקטים חינוכיים, ועל סובלנות, ושותפות וקהילתיות ועוד הרבה מילים יפות, אבל כשקורה תהליך טבעי שנותן לכל אחד לבטא את החופש שלו, מצרכנות, מרכושנות, מאספנות יתר, ויחד עם זאת תורם לקהילה הקרובה והרחוקה, תשמעו, משוגע מי שמעביר על זה ביקורת. מאנשים כמוכם אפילו לא הייתי מבקש שיעזרו לזה לקרות. רק אל תפריעו. אתם כולכם מוגלגים? סליחה, שואל הכתב המראיין? האם אמרת מוג-לבים? והמורה צילה מתערבת ואומרת שצריך להגיד מוגי-לב ולא מוג-לבים, אבל שבכל מקרה זה לא מילה מתאימה למעמד, ואגב, היא גם מתנגדת לכל האינטרנט הזה שאנשים שמים שם כתבי יד ויצירות ספרות שלמות, וילדים שמים שם עבודות בית, וערן מסביר, שוב בקוצר רוח, שמוגלגים בהארי פוטר אלה הם האנשים הרגילים, אלה שאינם מאמינים בקסמים, אבל הרי כבר ברור לכולם, שכל אחד יכול לעשות קסמים, בעצמו ולעצמו, וגם ביחד, בכוח הרצון, בכוח החופש. ...המשטרה החלה בחקירה. רב פקד אברמוביצקי מדווח: התופעה המוזרה הזו הדליקה לנו אור אדום בנושא הבטחוני, לכן ערבנו גם את משטרת הגבולות בענין. שימו לב, הממצאים שהעלתה חקירתנו מצביעים על כך שאלו הם לא רק ספרים בעברית, אלא גם ברוסית ובערבית. היום כל אחד יכול להשאיר ספר בכל מקום, מחר – כל אחד יוכל להשאיר פצצה בכל מקום. אולי במחוזות אחרים בעולם זה יכול להיות בסדר, אבל באזור שלנו, במציאות האיומה והמסוכנת של המזרח התיכון, איננו יכולים להרשות לעצמנו כזו תופעה. אנו נדאג לתקוף אותה במלא החומרה, ונוודא שלא ישאירו יותר ספרים במקומות ציבוריים. * * באותו הזמן יושבת רים במתנ"ס היהודי ערבי ביפו, מחוברת לאינטרנט, מתכתבת עם ניסו, חברו של ביבי מהחבורה שבדרום הארץ. גם יוני ועופרה מגיעים. הם באו ישר לשם כאשר ראו בחדשות הטלוויזיה את הכתבה על תופעת הספרים הנטושים. כל הדרך למתנ"ס הם התגלגלו מצחוק וחיקו את המורה צילה, ואת הרב פקד. רים עוד לא ידעה על התוכנית, והם סיפרו לה בהתרגשות, וניסו לזכור את כל הטיעונים והסיבות בעד ונגד, כולל כל החיקויים. רים אמרה מיד שזה בלתי אפשרי, ולא יכולים לעצור את זה, ושאם באמת זה כבר קורה בכל כך הרבה מקומות, אף אחד לא ימצא מפסק שמקליקים עליו והכל נעלם. היא כמובן כתבה את זה לחבורה בדרום, הם כבר ראו בטלוויזיה, עד לפרט האחרון, והיו מחוברים לעוד ילדים, שפתחו פורום בנושא, והתווכחו אם ניתן בכלל לעצור אותם, ואם ניתן להיאבק במשטרה בכוונתה הזדונית, ואם בכלל צריך לעשות משהו, או שהגלגל ימשיך להתגלגל בעצמו, כמו שהתחיל. באחד הצ'טים השתתף איזה גיק מחשבים, מבוגר יותר, שהזדהה בכינוי סייבר-לוג, וניסה לעודד אותם: אני דווקא אוהב את הפרשה הזאת. שמעתם פעם את הביטוי 'מידע רוצה להיות חופשי'? טוב, נו, אולי למידע אין רצונות משלו, אבל אולי תבינו קצת סופסוף, למה אנחנו מתכוונים בקוד פתוח. בתוכנה, אני רגיל לזה. אני כותב חתיכת קוד, כלומר תוכנית למחשב, ומשאיר אותה שם באינטרנט, למי שרוצה לקרוא בה, או להשתמש בה. אינני רוצה תמורתה דבר. אני מקווה שבגירסה הבאה של קווייק, שזה משחק שאני מת עליו, יוסיפו את האופציה הזאת. כך כולם יהנו, לא רק אני. חברה שלי ציירה בשבוע שעבר שלוש דמויות חדשות למשחק, מה שנקרא אבטארים, כלומר בנתה את התלת-ממד שלהן ואת הבגדים ואת התנועות. ותוך יומיים מאז שהיא שמה אותן ברשת, כבר הסתובבו ילדים עם האבטארים האלה, אז מה? היא הפסידה משהו שהעלתה את הכל חופשי ובחינם? זה על חשבונה? להיפך, היא כל כך מרוצה ויושבת עכשיו ועונה לכל האימיילים של מעריצי הדמויות שהיא עיצבה. באותו לילה, כל אחד במיטתו, כולם חשו התרגשות, של דבר שלא היה שלהם, אך הם היו חלק ממנו. שהחוזק שלו קסום, ונובע דווקא משום שרבים אחרים, גם הם, היו חלק ממנו. * * עברו רק מספר ימים מאז תוכנית הטלוויזיה, וברור היה שכעת, גם מי שלא שמע על התופעה הזו קודם, ולא לקח בה חלק, יצא אל הרחוב עם ספריו האהובים, להרגיש את ההרגשה המיוחדת הזאת, המוזרה הזאת, שתוארה בתוכנית. אחדים חשבו שזה הגיוני, חלק עשו זאת בלי לשים לב להיגיון שבדבר, אלא רק מתוך חוש שזה נכון, שזה אמיתי, ושבאמת אולי יותר כדאי שהסיפורים יסתובבו ולא יצברו אבק באוספים על המדפים בבית, וחלק, רק לניסיון, בהיחבא, יצאו בבוקר מוקדם יותר עם ספר מוחבא תחת הז'אקט, ומניחים אותו במהירות הבזק, על הספסל בתחנה, כשהאוטובוס מגיע, בלי שאף אחד יראה, ועולים לאוטובוס כאילו לא היה כלום, מהר מתקדמים לעבר הספסלים האחוריים,  ומציצים דרך החלון, יודעים בלב שהספר העליון בערימה הוא שלהם, והראשון שיגיע לתחנה לאחר שהאוטובוס יעזוב אותה, יקרא בספר שלהם, שהם השאירו שם. אבל מהר מאוד הופסקה ההתרחשות וההתרגשות. הפעם זה לא היה רק בטלוויזיה. כותרות העיתונים, תחנות הרדיו, וצוותי מסבירים שעברו בבתי הספר, כן, וגם בטלוויזיה. ... הודעה מיוחדת של ראש הממשלה: היום בבוקר הוריתי על צו מיוחד, במסגרת התקנות לשעת חרום, להפסקה מיידית של תופעת נטישת הספרים. בודאי שמעתם כמוני את חדשות הבוקר, בהן סופר על ילד בן 10 אשר נתפש סוחב ילקוט עם חומר נפץ, במעבר הגבול בארז. בשבוע שעבר נהרגו 7 ילדים במחנות הפליטים בעזה ובג'נין, שני ילדים התאבדו, עטופים בחומר נפץ, ולקחו עימם 10 הרוגים ברחובות ירושלים, ושלוש משפחות יצאו לקבר רחל, וחזרו בלי שתיים מבנותיהם שנפצעו ונלקחו ישר לבית החולים. לא נוכל להסכים שהילדים ינהלו לנו פה את המלחמה. כאשר התבצעה החקירה במחסום, הסתבר שהילד בן העשר אפילו לא ידע מה יש לו בילקוטו. הוא אמר שהוא הולך להניח את הספר של הארי פוטר, בספסלים שמאחורי המחסום, עטיפתו הכחולה של הספר ניבטה מן הילקוט, אך מתחתיה היה מוחבא חומר נפץ. עידודו נכנס למטבח בדיוק כשאמא שלו הקשיבה לחדשות ברדיו. איפה הארי פוטר שקניתי לך? אני לא זוכרת שהחזרת אותו הביתה אחרי שקראת אותו. אל תגיד לי שהשארת אותו באיזה מקום, אתה יודע שזה מסוכן, אתה שומע שזה אסור. אתה יודע שאין לי בעיה עם זה שאתה מחליף עם החברים שלך צעצועים, אבל מדובר פה בדבר רציני, בצו בית משפט עליון וועדת חקירה וצוותי פיקוח, שעוקבים ומוודאים שאכן מבצעים אותו. אני לא מוכנה שתסבך אותנו, או את עצמך בגלל שטות כזאת. באותו רגע עידודו הבין, כמו המון ילדים בכל רחבי הארץ, שרים לא צדקה, כלומר כן אפשר לעצור את התופעה הזאת. עובדה. הוא גם חשב בלב, שהם בטח ימשיכו באינטרנט, ובסתר, בודאי שימשיכו, את זה לא יקחו מהם... ושאת החווייה העילאית הזאת לעולם לא ישכחו, אבל לחייו אדמו מתסכול וכעס ונשימתו כבדה מצער ותחושת כשלון, והוא ידע שלעשות את הדבר הזה בסתר, זה לגמרי אחרת, זה חונק את החופש, מוג-לבים, מלמל כמו הרבה ילדים אחרים, שאימצו את מטבע הלשון שחידש ערן, יש דברים שאפשר וצריך לעשות רק מלמטה, עם אוסף של יחידים, ולא לתת לארגונים ולמוסדות לקלקל, מוגלגים, מוגלבים, וברדיו המשיכו לדווח, ראש הממשלה הוציא צו גורף ומיידי, להפסיק מיד את השארת הספרים, כך דיווחה הכתבת מהכנסת, בפריים טיים, כשכל המשפחות והילדים לפני או אחרי ארוחת ערב, שומעים חדשות, והסבירה בפרוטרוט כיצד המשטרה אוכפת את ההוראה הזו בעזרת צוותים מוגברים שגוייסו למען המטרה, וכיצד כל אחד צריך להסתכל מסביבו ולבדוק בקפדנות, ולחסל את שרידי האופנה החדשה הזאת, של השארת ספרים, עבור אחרים. בטלוויזיה לא השמיעו שוב דעות עם מומחי חינוך וחברה, לכאן ולכאן, כאילו כבר נפל דבר, וגם הראיון עם הרמטכ"ל וראש שרות הבטחון הכללי, שטענו שניהם כאחד, למרות יריבותם הפוליטית, שאין בכך סיכון בטחוני, ירד ממסך הטלוויזיה לאחר שהוקרן פעם אחת, בתקציר החדשות, ולא הופיע יותר. ראש הממשלה, גבוה ורזה כדחליל, חוור מתמיד, היה נחרץ, ודבק בדעתו ובהחלטתו, אולי כדי להסיח את דעת הציבור מההאשמות נגדו על עסקת סמים מפוקפקת, שהתפרסמו ממש באותו הבוקר, ואולי באמת האמין ליועצי החינוך שלו, שיש פה  התמוטטות תרבותית, וחשש שהשארת ספרים ברחוב זה מסוכן. אולי, כמו כל המוגלגים, גם הוא מתנגד לקסמים.

נכתב לכבוד שבוע הספר, יוני 2008

עידודו יצא מבית הספר שעה מוקדם יותר, הוא המציא איזה תרוץ למורה, כלומר ניצל בשנית פתק מאתמול שכתבה אמא לגבי ארוע משפחתי שלא ניתן לפספס, מקווה שזה לא יתגלה להוריו, כי הוא דווקא לא טיפוס שמבריז מבית-ספר, בדרך כלל, כבר מזמן למד איך להפליג בראש ולהשאיר את גופו ליד ספסל הלימודים, כאילו הוא נמצא שם, אבל היום הוא הרגיש שהוא מוכרח, נותרו לו עוד פחות משמונים ושמונה עמודים לגמור את הספר החמישי של הארי פוטר ומסדר עוף החול, שזה פחות מעשירית, משמונה מאות ושמונים ושבעה העמודים של הספר הנפלא הזה. אני יודע שסיריוס נמצא כאן, שמע את עצמו, מקריא בקול רם, ומרגיש את הפחד בחזהו, ולשניה קצרה דמיין, שמנהל בית הספר מביט בו מלמעלה, ועונה לו במילותיו ובקולו של מאלפוי, הגיע הזמן שתלמד להבדיל בין חלום למציאות, פוטר. מצד אחד, לא רצה לסיים את הקריאה בו אף פעם, שיימשך התענוג הזה עוד ועוד, ומצד שני, רצה לגמור אותו, ומהר. עוד לפני סיום יום הלימודים. עוד לפני שעופרה יוצאת מהכיתה ועוברת בדרכה למגרש ההסעות, בשביל שמאחורי חורשת בית הספר.

עידודו ידע שמשפחתה של עופרה מתגוררת בדרום העיר, בשכונת מצוקה, הם הגיעו כעולים חדשים מרוסיה כבר לפני כמה שנים, בעצם קראו לה אולגה כשהגיעה לכתה א’, במסגרת תוכנית האינטגרציה בין השכונות, ואז שינו לה את שמה, והוא דווקא אהב את הצליל של השם אולגה, וכך הוא קורא לה בלב, אבל אולי היא לא רצתה ששמה יכלול את האות “למד” כדי לא להסגיר מיד את מבטאה הזר, רוב העולים החדשים  נשארו זרים מעט, ולא במצב מי יודע מה, ולכן היא קוראת רק ספרים שהיא מחליפה בספריה. אלא שבספריית בית הספר יש צימצומים וקונים עכשיו כמעט רק ספרי לימוד, והזמינו רק עותק אחד של הארי פוטר, עותק אחד בלבד לכל תלמידי בית הספר, וההתנפלות עליו החלה עוד לפני שבכלל הגיע לספריה, נרשמו שם המון תלמידים לספר הזה, והבת של המנהל קיבלה אותו ראשונה, ככה דיברו בהפסקה, ככה זה תמיד, ועופרה עמדה בצד, והסתכלה בקנאה איך הוא בולע דף ועוד דף מהספר שאמא קנתה לו.

אמא אמרה ששחר, אחיו של עידודו, יקרא את הספר אחריו, אבל הוא הרי עסוק כל הזמן בקסמים אחרים, מוסיקליים, במחשב ובכדורגל וסקייט-בורד ובנות וכל מיני דברים של ילדים גדולים, ולא מוצא רגע של פנאי לקרוא, זה יקח לו שנים. עידודו גמר בשקיקה לקרוא את הדפים האחרונים, וראה זאת כמעין קסם וסימן, שממש ברגע שהפך על פניו את הדף האחרון, ראה את עופרה יוצאת מבית הספר. שערו דק וכהה, עיניו הכהות והגדולות, עיני הארי פוטר ממש, צפו בילדה הבלונדינית, אירופאית במראה,  וגם בחצאית שלבשה, בסגנון פרחוני כזה, אחרת משאר הבנות. הוא ידע שכאשר יגיע הביתה, אמו תחכה לו עם ארוחת הצהריים ורק אם יגמור הכל מהצלחת, יחסוך מעצמו תלונות על כך שהוא רזה מדי, הוא בודאי לא רצה שאמא תבחין ותדע שהוא נותן לה את הספר, גם לא ממש ידע מה להגיד לעופרה, שהיתה ביישנית לפחות כמוהו, ושניהם לא הרגישו בנוח שמי מהילדים יצוד את מבטיהם, לכן כל התקשורת ביניהם, נעשית במילים ספורות באיי.סי.קיו. כאשר הם בכיתת המחשבים, ובחילופי מבטים, במגרש המוזנח, על יד השביל של החורשה, בדרך למגרש ההסעות.

עידודו השאיר את הספר על הספסל עליו ישב בקוראו את הדפים האחרונים, עשה סימן כמעט בלתי נראה לעופרה, היא הבינה מיד ודילגה בסקרנות לקחת את הספר, כאילו ידעה וכאילו הופתעה. התרגשותה הייתה התודה הכי גדולה שיכול היה לקבל ממנה, ואכן, ללא מילה, בלחיים סמוקות, היא המשיכה בדילוגים בשביל לכיוון ההסעה שכבר צפרה לה.

והוא היה שמח. והמשיך לעקוב במבטו מרחוק אחר המיניבוס שלקח את ילדי האינטגרציה לדרום העיר, יודע שבטח היא כבר מכונסת ושקועה בקסמים ובכישופים שעד לפני כמה דקות מילאו את מחשבותיו והעלו חיוך על פניו.

*  *

זו לא הפעם הראשונה שהם עושים את הטריק הזה, נסתר מעיניהם של ההורים, מחווה של סוד ושל רצון טוב, של שניהם, ביניהם. עופרה ידעה להעריך ספר טוב, גם חבר טוב. בכל השעות שקראה בספר, התחמם ליבה גם מעצם הזיכרון, איך וממי קיבלה אותו, וכבר ידעה, שכמו בפעם הקודמת, יוכרז הספר כחפץ שהלך לאיבוד, במשפחתו של עידודו, בארוחת הערב, וגם אם יספוג כמה גערות מהוריו, הרי שאת הספר הזה היא לא רק תקרא ותהנה ממנו, אלא גם תעביר אותו הלאה, לחברת שכונתה מילדות, רים, זו שאסור לה לדבר איתה מאז שהתחילה האינתיפאדה, אבל לפני כן, כל הזמן עודדו את שתיהן להתחבר, וקראו להן “צמד צביות השלום”, כי גם פירוש שמה של רים בערבית הוא עופרה, או צביה, וכי היו צמודות ומשחקות יחד כל הזמן, בשכונה הצפונית של יפו הנושקת לדרום תל-אביב. השיער של שתיהן מסורק ואסוף בזנב-סוס, האחת בהירה עם מבטא רוסי, השניה כהת עור עם מבטא ערבי, שרוב משפחתה עברה לירדן עם הפליטים של 48, כך הסבירו לה מבלי שתבין בדיוק במה מדובר, אך הוריה של רים נשארו בביתם, שלמים עם עצמם לחיות ביחסי שכנות טובים עם היהודים שהקימו את השכונה החדשה, תימנים ומרוקאים בתחילה, ורוסים בשנים האחרונות. עופרה נהגה להעביר לרים את הספרים שקיבלה מעידודו, לפעמים עם פתק קטן, שמחה שנשאר להן הקשר האחרון הזה. היא תיארה לעצמה שרים מעבירה את הספרים הלאה, ליתר חברי כיתתה, שאין להם גישה לספריה הציבורית, וגם אף אחד לא חושב שהם בעצם אוהבים לקרוא את אותם הספרים בהם מדובר בטלוויזיה ובכל מקום אחר.

משום כך, מאוד התפלאה שבוע לאחר מכן, כאשר שמה לב לעותק של הארי פוטר, שעטיפתו הכחולה מוכתמת בדיוק במקום שנשפך לה מיץ ענבים כאשר קראה אותו היא עצמה, לפני שהעבירה אותו לרים, מונח על הספסל בכניסה למכולת השכונתית, ויוני, בצאתו עם סל המצרכים, לוקח אותו ומכניסו לסל. בעצם לא היתה בטוחה שזה אכן אותו עותק של הספר, אבל התביישה לגשת ולבדוק. היו שם מתחתיו גם מתקפת העטלפים ויומנה של מומיה, תמיד חשבה שיוני, השכן שלה מהבנין הסמוך, אבל לא לומד איתה בכיתת האינטגרציה, קורא רק ספרי צמרמורת, והרגישה שזה ממש מקסים, שהוא בחר דווקא את הספר הזה, שכולם אוהבים ויהנו לקרוא בו, אפילו מי שרגיל למתח ואימה וצמרמורות, בררר, היא בודאי שלא.

*  *

יוני היה חולה. החום והמיחושים שתקפו אותו מהבוקר, ושבגללם אמא הרשתה לו לוותר על הלימודים ולהישאר סביב הבית, התפתחו לאנגינה קשה. הוא בקושי זז, ואיבד לגמרי את התיאבון שלו, ורק שמח שיש לו את הספר המופלא הזה, להעביר את ימי מחלתו ללא השעמום המעצבן הנלווה למחלות לאחר יום הבטלה השני. עברו כמה ימים, ומשלא ירד לו החום, הוחלט במטבח שלמחרת בבוקר יסע יוני עם אביו לרופא מומחה, ברחובות.

יוני ידע שאביו ידבר כל הדרך ברכבת, בטלפון הסלולרי, עם המשרד, שיגיד לו שוב שאין עבודה לכולם עכשיו, זה מיתון, כולם יודעים, ואם הוא שוב יפסיד יום עבודה הוא יאבד אותה, וכדי שלא ירגיש שהוא למעמסה על אבא, כי בין כה וכה הוא מרגיש מגושם, ברגליו שגדלו בהפתעה ומכנסיו הענקיים, וידיו ואצבעותיו שגדלו ומפילות כל דבר, לקח את הספר איתו, עוד מעט נשאר לו לסיומו.

כשהגיעו אל העיר, הוא גמר לקרוא את הספר והתמתח בתענוג ובגאווה, כאילו היה שותף לקסם שביצירה הזו, ועתה הינה גמורה ומוכנה, שיקראו בה גם אחרים ויהנו ממנה. הוא שם את הספר על הספסל שליד קופות הכרטיסים ברכבת, משוכנע שמי שיקח אותו, מובטחת לו נסיעה נהדרת.

אביו של יוני נהם איזו גערה, לך תיקח את הספר בחזרה, למה אתה משאיר אותו במקום ציבורי? יוני עשה פרצוף סרבני, הטלפון הסלולרי צלצל ואבא שוב היה עסוק עד אשר ישבו כבר בטקסי, ואמר לנהג לאן הם צריכים להגיע, וכאשר חזר לנזוף בו, כבר היה מאוחר מדי מכדי לקחת את הספר בחזרה. מאוחר יותר, כאשר היו ישובים בתור בקופת חולים, ראה יוני ערימת ספרים בחדר הקבלה, בחר אחד והתחיל לקרוא בו, באופן מופגן, כדי שאביו ישים לב, שכמו שהוא השאיר את הספר בתחנת הרכבת, אחרים השאירו את הספרים האהובים עליהם כאן בחדר ההמתנה.

זה לא אותו הדבר, אמר אבא של יוני, מנסה להדוף את המחווה והאמירה הנסתרת שלו, בקופת חולים תמיד יש מגאזינים ישנים ולפעמים גם ספרים שמישהו רצה לזרוק. לא עזרו שכנועיו של יוני, מה פתאום ספרי זבל? תראה, זה ספרים ממש חדשים, צמרמורת 40 – אימה במעמקים 2, ממש חדש בסידרת צמרמורת, וכל הקומיקס מנגה האלה, כל הילדים מתים עליהם, הם השאירו אותם פה כי אהבו אותם, לא מפני שרצו לזרוק אותם.

אבל אבא היה משוכנע בצדקתו, רוטן ועושה לו פרצופים בדרך חזרה, ומספר את כל הסיפור לאמא, בערב, במטבח, כאשר כולם כבר היו אמורים להירגע מהתרוצצויות היום ולשכוח מהתרגזויות. אמא דווקא היתה לצידו, וניסתה לפשר ביניהם.

אתה זוכר, אמרה אמא של יוני לבעלה, אתה זוכר שכשטיילנו באירופה, אחרי החתונה, באכסניות נוער, היו המון ספרי כיס, ואתה היית נדבק לאחד, שוקע בו, ותמיד מתפעל שאפשר לקחת את הספר, להמשיך לקרוא בו כל הדרך ברכבת עד לעיר הבאה, ואז באכסניה הבאה, להשאיר אותו לבאים אחריך. אני זוכרת אפילו באיזה לוך בדנמרק, שממש נמסת כשמצאת שם ספר כיס בעברית. והוא ליווה אותך כל הדרך בטראק, עד שהגענו לקופנהאגן.

נשארנו בלי גרוש. הלכנו לשוק של בגדים משומשים של התיירים והטראקרים שמסתובבים שם. היתה שם קבוצה של ישראלים, אני היצעתי למכור גם את הספר, כל סנט היה חשוב אז, ואתה אמרת, לא, קיבלתי חינם, אתן בחינם. ונתת אותו באבירות לבלונדינית הרזה ההיא, שבטח לא קוראת בכלל ספרים. אמא סיימה בקול תרועה את נאומה הקצר ויצאה מן המטבח בהרמת ראש מרדנית ויוני כבר ניחש שהלילה הוא יתעורר לקולות של ריב מחדר השינה שלהם.

למחרת שמע יוני את אמא שלו מדברת בטלפון עם חברה שלה ומספרת לה את כל הסיפור. הוא התכווץ על הכסא והתפתל באי נוחות. הלוואי שכל זה לא היה קורה, הלוואי שאבא לא היה שם לב בכלל שהוא משאיר שם את הספר. אבל אז חלה תפנית בסיפור, משהו שהחזיר לו את זקיפותו ובטחונו העצמי. את שומעת, אמרה אמא לחברתה, יצאתי היום למרכז העיר, היו לי סידורים במשרד הפנים ובחוג לקולנוע, היו לי קניות לעשות בקניון, ובכמה וכמה מקומות ראיתי ספרים מונחים בצד, בערימה, או בתפזורת. לא יודעת אם זו תופעה חדשה, או שרק היום שמתי לב לכך, בגלל הסיפור עם יוני, אבל זו בהחלט תופעה, אני לא יודעת מאיפה זה התחיל. מעניין אם עוד מישהו שם לב לכך. זה כמו פלא כזה.

לא רק בטחונו העצמי של יוני חזר אליו, אלא גם הבריאות והמרץ, ושובבותו שאומרים שאין לה מעצורים אבל הוא יודע שיש לה מעצורים ועוד איך. הוא אסף ממדפיו את כל הספרים שהוא הכי אוהב, עטף את חלקם בשקית, לא גדולה מדי, כדי שתיכנס לילקוט, ובימים הבאים, כל יום שכנע חבר אחר לעשות כמוהו, ולמצוא מקומות מקוריים להשאיר את הספרים האהובים עליהם במקומות שיגיעו לילדים שיהנו לקרוא. ולהעביר הלאה.

כן, אם זו תופעה, אז הם שותפים לה, ובגדול.

* *

עכשיו, אפשר לומר, התפזרה השמועה ועשתה לה כנפיים, כאלה שיש רק בסיפורי פנטסיה ומדע בדיוני, ואכן הסתבר שכבר קודם לכן היו מועדוני החלפת ספרים, כל ספרי סטיפן קינג, כל ספרי שר הטבעות, כאלה מודעות אפשר היה לראות באינטרנט ואצל קבוצות המבוכים והדרקונים, אבל הכנפיים הבודדות ההן, של ספר תמורת ספר, קיבלו פתאום תנופה מכוחות שאינם נראים והפכו לדבר המוני, פופולרי בין בני הנוער, ולא תגידו רק בתל-אביב ויפו ונתניה, אלא בכל הארץ, ולא תגידו רק ספר תמורת ספר, אלא ספר תמורת ההרגשה שמישהו אחר יקרא אותו, ומישהו אחר יוביל לידי את הספר שאני רוצה לקרוא.

כל אחד שלקח חלק בהווייה הזאת הרגיש קוסם, כלומר חלק מתופעה קסומה וקוסמית, פתאום, כל אחד הרגיש סופרמן וגואל עולם מצוייר מנגה, כלומר חלק מקומיקס אחד גדול, של סיפור פנטזיונרי, של דבר שקורה ומתרחש ומתפשט למימדי ענק, כמו מגיפה ויראלית, לא מכוח החוק ולא מצדק היסטורי, לא בעקבות הוראה שהונחתה ממעלה ולא בהתארגנות של קבוצות או מוסדות. האם כך מרגישות הציפורים בהמריאן יחד בלהקה, ללא שריקת התחלה וללא הוראה מאף אחד? ואיך מרגישים הסיפורים? שעכשיו מעבירים אותם וקוראים אותם קצת אחרת? חלחול של פלא, קסם של חול, ללא סדר או מסדר.

* *

במרכז מסחרי בדרום הארץ, בבית קפה אינטרנט, שהוא מקום הבילוי היחידי של הצעירים כאן משחקים דום וקווייק רבי משתתפים, כאן מתחברים לחברים באיי.סי.קיו., כאן רואים טלוויזיה ומורידים שירים מקאזה, אלה שאין להם מחשבים בבית, וגם כאלה שיש להם, אבל האחים הצעירים תמיד רוצים לשחק פק-מן או משחקי פלטפורמה רעשניים ואמא תמיד צועקת שצריך לתת להם לעשות מה שהם רוצים כי הם קטנים יותר וגם כי הם עוד מעט הולכים לישון, אבל אז בא אבא ורוצה להתחבר בעצמו, הוא אומר שיש לו אימייל חשוב שאולי קיבל עבודה חדשה, כבר הרבה זמן הוא מובטל, אבל בעצם הוא נכנס לכל מיני אתרים של מכוניות אופנועים, כאלה שלהם אסור בתכלית, ובקיצור, מי שרוצה להתחבר בשקט או לעקוב עם החבר’ה אחרי מה שקורה, מגיע לקפה אינטרנט הזה.

ילד אחד, ביבי, שנולד בזמן מלחמת המפרץ, כשביבי היה דמות ייצוגית חשובה, ואחר כך, כשביבי עלה להיות ראש ממשלה, ההורים שלו היו כל כך גאים, וכולם כאילו חשבו, שבגלל זה הוא אוהב חשבון ומבין בכסף מגיל צעיר, ואז כשראו אותו משאיר ספרים פתאום, תפש אותו אביו בזרוע קשה ומכאיבה, ודרש ממנו להישבע שאינו נותן כסף לאחרים. זה לא אותו דבר, נהם ביבי הקטן בקולו המתחלף לסירוגין מקול ילדותי לגברי, בכעס עצור שהתרכז בסנטרו הבולט, בתסכול עצום, ברור שאני לא נותן לאף אחד כסף, מה אתה חושב שאני נדבן? או קומוניסט? פה זה משהו אחר, זה ספרים, זה סיפורים, זה מידע. אני לא יותר עני כשאני משאיר ספרים שקראתי, אני יותר עשיר. אביו רק חיזק את האחיזה המכאיבה בזרועו, מלמל משהו על הקהילה שמא’קהילה ועל זה שהוא לא מבין את הילד הזה, ועוד הכניס קללה ואמר שברור לו למה ביבי לא בשלטון עכשיו, וזה רק כאב יותר.

כשביבי הגיע לאינטרנט קפה, כבר הצליח הקור שבדרך להשכיח את הכאב בזרועו, ואילו החום והלהג של החבר’ה, השכיחו מיד גם את הכאב שבליבו. הערב, ההתרגשות חוגגת, מה שחשבו שקורה רק אצלם, הגל הזה של השארת ספרים, במתנ”ס, במשחקיה, בתחנת האוטובוס ובקפה אינטרנט, מה שחשבו שהוא תופעה של עיירת מצוקה, מסתבר שקורה בעת ובעונה אחת גם במקומות אחרים בארץ. איך הם יודעים? כבר כמה ימים יש בערוץ השני בטלוויזיה פרסומת לכתבה, שתוגש ביום רביעי בלילה, לא פספוסים, לא עובדה, אלא איזה תוכנית תרבות נספחת לחדשות. כולם מחכים פעורי פה וסקרנים לשמוע איך מתארים את זה הגדולים, איך זה נראה לאלה שבטלוויזיה.

* *

… תחזית מזג האויר… … פרסומות… נו כבר, מתי זה מתחיל… שש… עכשיו… ששש… תנו לשמוע…

כתבנו חושף: תופעה חדשה בקרב ילדים בדרום הארץ. ילדים ונוער, בני כל הגילים, מכל שכבות ביה”ס, נוטשים ספרים בכל פינה. (המצלמה קופצת מספסל המחששה בתיכון, שם מונחים ברישול ספרי קומיקס, למגרש הכדורגל בשכונה, לערימה צבעונית מסידרת רומח הדרקון בחדר ההמתנה בקופת חולים, אף בכניסה לחנות משחקי הוידאו, שם באפילה, אין אפילו מספיק אור לקריאה, גם לא מספיק אור לקרוא את שם הספר, אבל שלושה ספרים מונחים זה על זה, מחכים למי שיבוא לאספם). התופעה איננה מובנת, ולא הצלחנו לחשוף את מנהיגיה ואת מניעיה. הזמנו לאולפן כמה אנשי חינוך.

…המורה צילה, שהיתה מחנכת של כמה דורות, זכורה בודאי לותיקי תל-אביב וגם לבניהם בגימנסיה: מי שמע דבר כזה, לזרוק ספרים לרחוב. מילא, לתת לנזקקים. את זה אני מבינה. אבל ככה בחוץ, ברחוב, שיתמלאו אבק ויגיעו לידיים זרות שאין יודע מי ומה? הילדים האלה (ומראה תמונות מכיתה ב’, בכל מיני שנתונים), אני נזכרת באיזו הדרת כבוד לימדתי אותם את האותיות הראשונות, ועטפנו את הספר הראשון שהם קיבלו בחגיגיות בטקס מיוחד. זה עם הספר. זה?

…והמפקח בדימוס של בתי הספר באיזור הצפון (חוקר נכבד באוניברסיטה, פרופסור ידוע שם בתחום החינוך): רציתי לפתוח בשני פתגמים, האחד, פתגם יהודי האומר: מרבה ספרים מרבה חוכמה, ואילו קיקרו אמר: בית ללא ספרים הוא כגוף ללא נשמה.  אבל מה שאותי מעניין, הוא טען בכובד ראש, שהרגלי הקריאה של הנוער הזה משתנים, והם קוראים ספרים שלא התעניינו בהם קודם. המממ… כחכח בגרונו, בפוסט-סימבוליזם של עידן הסינרגיה ההייפרטקסטואלית, עם פרוץ המילניום, עדים אנו לתופעת ערבוב וליפוף התרבויות, דבר הבא לידי ביטוי בתופעה תרבותית כה מובהקת…

…ערן שושן, תלמיד תיכון ומדריך בצופים (נכנס לדבריו של הפרופסור, בקוצר רוח חוצפני):  אני לא מבין את התיאוריות הגדולות ואת חרדת הקודש. אתם בתקשורת תמיד מדברים על הליקויים בפרוייקטים חברתיים, ועל חוסר בתקציבים לפרויקטים חינוכיים, ועל סובלנות, ושותפות וקהילתיות ועוד הרבה מילים יפות, אבל כשקורה תהליך טבעי שנותן לכל אחד לבטא את החופש שלו, מצרכנות, מרכושנות, מאספנות יתר, ויחד עם זאת תורם לקהילה הקרובה והרחוקה, תשמעו, משוגע מי שמעביר על זה ביקורת. מאנשים כמוכם אפילו לא הייתי מבקש שיעזרו לזה לקרות. רק אל תפריעו. אתם כולכם מוגלגים? סליחה, שואל הכתב המראיין? האם אמרת מוג-לבים? והמורה צילה מתערבת ואומרת שצריך להגיד מוגי-לב ולא מוג-לבים, אבל שבכל מקרה זה לא מילה מתאימה למעמד, ואגב, היא גם מתנגדת לכל האינטרנט הזה שאנשים שמים שם כתבי יד ויצירות ספרות שלמות, וילדים שמים שם עבודות בית, וערן מסביר, שוב בקוצר רוח, שמוגלגים בהארי פוטר אלה הם האנשים הרגילים, אלה שאינם מאמינים בקסמים, אבל הרי כבר ברור לכולם, שכל אחד יכול לעשות קסמים, בעצמו ולעצמו, וגם ביחד, בכוח הרצון, בכוח החופש.

…המשטרה החלה בחקירה. רב פקד אברמוביצקי מדווח: התופעה המוזרה הזו הדליקה לנו אור אדום בנושא הבטחוני, לכן ערבנו גם את משטרת הגבולות בענין. שימו לב, הממצאים שהעלתה חקירתנו מצביעים על כך שאלו הם לא רק ספרים בעברית, אלא גם ברוסית ובערבית. היום כל אחד יכול להשאיר ספר בכל מקום, מחר – כל אחד יוכל להשאיר פצצה בכל מקום. אולי במחוזות אחרים בעולם זה יכול להיות בסדר, אבל באזור שלנו, במציאות האיומה והמסוכנת של המזרח התיכון, איננו יכולים להרשות לעצמנו כזו תופעה. אנו נדאג לתקוף אותה במלא החומרה, ונוודא שלא ישאירו יותר ספרים במקומות ציבוריים.

* *

באותו הזמן יושבת רים במתנ”ס היהודי ערבי ביפו, מחוברת לאינטרנט, מתכתבת עם ניסו, חברו של ביבי מהחבורה שבדרום הארץ. גם יוני ועופרה מגיעים. הם באו ישר לשם כאשר ראו בחדשות הטלוויזיה את הכתבה על תופעת הספרים הנטושים. כל הדרך למתנ”ס הם התגלגלו מצחוק וחיקו את המורה צילה, ואת הרב פקד. רים עוד לא ידעה על התוכנית, והם סיפרו לה בהתרגשות, וניסו לזכור את כל הטיעונים והסיבות בעד ונגד, כולל כל החיקויים. רים אמרה מיד שזה בלתי אפשרי, ולא יכולים לעצור את זה, ושאם באמת זה כבר קורה בכל כך הרבה מקומות, אף אחד לא ימצא מפסק שמקליקים עליו והכל נעלם. היא כמובן כתבה את זה לחבורה בדרום, הם כבר ראו בטלוויזיה, עד לפרט האחרון, והיו מחוברים לעוד ילדים, שפתחו פורום בנושא, והתווכחו אם ניתן בכלל לעצור אותם, ואם ניתן להיאבק במשטרה בכוונתה הזדונית, ואם בכלל צריך לעשות משהו, או שהגלגל ימשיך להתגלגל בעצמו, כמו שהתחיל.

באחד הצ’טים השתתף איזה גיק מחשבים, מבוגר יותר, שהזדהה בכינוי סייבר-לוג, וניסה לעודד אותם: אני דווקא אוהב את הפרשה הזאת. שמעתם פעם את הביטוי ‘מידע רוצה להיות חופשי’? טוב, נו, אולי למידע אין רצונות משלו, אבל אולי תבינו קצת סופסוף, למה אנחנו מתכוונים בקוד פתוח. בתוכנה, אני רגיל לזה. אני כותב חתיכת קוד, כלומר תוכנית למחשב, ומשאיר אותה שם באינטרנט, למי שרוצה לקרוא בה, או להשתמש בה. אינני רוצה תמורתה דבר. אני מקווה שבגירסה הבאה של קווייק, שזה משחק שאני מת עליו, יוסיפו את האופציה הזאת. כך כולם יהנו, לא רק אני. חברה שלי ציירה בשבוע שעבר שלוש דמויות חדשות למשחק, מה שנקרא אבטארים, כלומר בנתה את התלת-ממד שלהן ואת הבגדים ואת התנועות. ותוך יומיים מאז שהיא שמה אותן ברשת, כבר הסתובבו ילדים עם האבטארים האלה, אז מה? היא הפסידה משהו שהעלתה את הכל חופשי ובחינם? זה על חשבונה? להיפך, היא כל כך מרוצה ויושבת עכשיו ועונה לכל האימיילים של מעריצי הדמויות שהיא עיצבה.

באותו לילה, כל אחד במיטתו, כולם חשו התרגשות, של דבר שלא היה שלהם, אך הם היו חלק ממנו. שהחוזק שלו קסום, ונובע דווקא משום שרבים אחרים, גם הם, היו חלק ממנו.

* *

עברו רק מספר ימים מאז תוכנית הטלוויזיה, וברור היה שכעת, גם מי שלא שמע על התופעה הזו קודם, ולא לקח בה חלק, יצא אל הרחוב עם ספריו האהובים, להרגיש את ההרגשה המיוחדת הזאת, המוזרה הזאת, שתוארה בתוכנית. אחדים חשבו שזה הגיוני, חלק עשו זאת בלי לשים לב להיגיון שבדבר, אלא רק מתוך חוש שזה נכון, שזה אמיתי, ושבאמת אולי יותר כדאי שהסיפורים יסתובבו ולא יצברו אבק באוספים על המדפים בבית, וחלק, רק לניסיון, בהיחבא, יצאו בבוקר מוקדם יותר עם ספר מוחבא תחת הז’אקט, ומניחים אותו במהירות הבזק, על הספסל בתחנה, כשהאוטובוס מגיע, בלי שאף אחד יראה, ועולים לאוטובוס כאילו לא היה כלום, מהר מתקדמים לעבר הספסלים האחוריים,  ומציצים דרך החלון, יודעים בלב שהספר העליון בערימה הוא שלהם, והראשון שיגיע לתחנה לאחר שהאוטובוס יעזוב אותה, יקרא בספר שלהם, שהם השאירו שם.

אבל מהר מאוד הופסקה ההתרחשות וההתרגשות. הפעם זה לא היה רק בטלוויזיה. כותרות העיתונים, תחנות הרדיו, וצוותי מסבירים שעברו בבתי הספר, כן, וגם בטלוויזיה.

… הודעה מיוחדת של ראש הממשלה: היום בבוקר הוריתי על צו מיוחד, במסגרת התקנות לשעת חרום, להפסקה מיידית של תופעת נטישת הספרים. בודאי שמעתם כמוני את חדשות הבוקר, בהן סופר על ילד בן 10 אשר נתפש סוחב ילקוט עם חומר נפץ, במעבר הגבול בארז. בשבוע שעבר נהרגו 7 ילדים במחנות הפליטים בעזה ובג’נין, שני ילדים התאבדו, עטופים בחומר נפץ, ולקחו עימם 10 הרוגים ברחובות ירושלים, ושלוש משפחות יצאו לקבר רחל, וחזרו בלי שתיים מבנותיהם שנפצעו ונלקחו ישר לבית החולים. לא נוכל להסכים שהילדים ינהלו לנו פה את המלחמה. כאשר התבצעה החקירה במחסום, הסתבר שהילד בן העשר אפילו לא ידע מה יש לו בילקוטו. הוא אמר שהוא הולך להניח את הספר של הארי פוטר, בספסלים שמאחורי המחסום, עטיפתו הכחולה של הספר ניבטה מן הילקוט, אך מתחתיה היה מוחבא חומר נפץ.

עידודו נכנס למטבח בדיוק כשאמא שלו הקשיבה לחדשות ברדיו. איפה הארי פוטר שקניתי לך? אני לא זוכרת שהחזרת אותו הביתה אחרי שקראת אותו. אל תגיד לי שהשארת אותו באיזה מקום, אתה יודע שזה מסוכן, אתה שומע שזה אסור. אתה יודע שאין לי בעיה עם זה שאתה מחליף עם החברים שלך צעצועים, אבל מדובר פה בדבר רציני, בצו בית משפט עליון וועדת חקירה וצוותי פיקוח, שעוקבים ומוודאים שאכן מבצעים אותו. אני לא מוכנה שתסבך אותנו, או את עצמך בגלל שטות כזאת.

באותו רגע עידודו הבין, כמו המון ילדים בכל רחבי הארץ, שרים לא צדקה, כלומר כן אפשר לעצור את התופעה הזאת. עובדה. הוא גם חשב בלב, שהם בטח ימשיכו באינטרנט, ובסתר, בודאי שימשיכו, את זה לא יקחו מהם… ושאת החווייה העילאית הזאת לעולם לא ישכחו, אבל לחייו אדמו מתסכול וכעס ונשימתו כבדה מצער ותחושת כשלון, והוא ידע שלעשות את הדבר הזה בסתר, זה לגמרי אחרת, זה חונק את החופש, מוג-לבים, מלמל כמו הרבה ילדים אחרים, שאימצו את מטבע הלשון שחידש ערן, יש דברים שאפשר וצריך לעשות רק מלמטה, עם אוסף של יחידים, ולא לתת לארגונים ולמוסדות לקלקל, מוגלגים, מוגלבים, וברדיו המשיכו לדווח, ראש הממשלה הוציא צו גורף ומיידי, להפסיק מיד את השארת הספרים, כך דיווחה הכתבת מהכנסת, בפריים טיים, כשכל המשפחות והילדים לפני או אחרי ארוחת ערב, שומעים חדשות, והסבירה בפרוטרוט כיצד המשטרה אוכפת את ההוראה הזו בעזרת צוותים מוגברים שגוייסו למען המטרה, וכיצד כל אחד צריך להסתכל מסביבו ולבדוק בקפדנות, ולחסל את שרידי האופנה החדשה הזאת, של השארת ספרים, עבור אחרים.

בטלוויזיה לא השמיעו שוב דעות עם מומחי חינוך וחברה, לכאן ולכאן, כאילו כבר נפל דבר, וגם הראיון עם הרמטכ”ל וראש שרות הבטחון הכללי, שטענו שניהם כאחד, למרות יריבותם הפוליטית, שאין בכך סיכון בטחוני, ירד ממסך הטלוויזיה לאחר שהוקרן פעם אחת, בתקציר החדשות, ולא הופיע יותר. ראש הממשלה, גבוה ורזה כדחליל, חוור מתמיד, היה נחרץ, ודבק בדעתו ובהחלטתו, אולי כדי להסיח את דעת הציבור מההאשמות נגדו על עסקת סמים מפוקפקת, שהתפרסמו ממש באותו הבוקר, ואולי באמת האמין ליועצי החינוך שלו, שיש פה  התמוטטות תרבותית, וחשש שהשארת ספרים ברחוב זה מסוכן. אולי, כמו כל המוגלגים, גם הוא מתנגד לקסמים.

ברוכים הבאים לאתר החדש שלי. אפשר לנווט בענן התגיות או בטיימליין, אפשר באמצעות המורים והשותפים שלי ואפשר לעבור ישר למה שאני עושה עכשיו בneora.care

so and so

×