אתם אשר האמנתם שתפקידו של החלום להתממש, ויעודה של הסימולציה להתרחש - תגידו, האם כבר נפגשו פלסטינים עם ישראלים, גרמנים עם צרפתים, גרוזינים עם רוסים, חרגולים עם פרפרים? לכו הביתה להסתכל בעיני יקירכם ושאלו: מי אתה בכלל? האם אנו מכירים? נעים מאוד. ועוד תשאלו האם יש בכלל דבר כזה כמו צ׳אנס נוסף. האם היה מלכתחילה. או במילים אחרות, אם אמיתית היא התקווה המלווה פרידה כואבת, שיבוא יום וניפגש, ועולמנו יתחבר לו בביטחה לעולם ועד, והכל יסתדר. כמו שהאמנתם כשנגמרה קייטנת הקיץ ונפרדתם מאהבה ראשונה, ונשבעתם אמונים והבטחות להתכתב ולשלוח מתנות ולקרוא את אותם ספרים ולספר הכל הכל ולהיפגש מחדש ואז בטח נתחתן. הכל יסתדר.' או שניגזר עלינו לקחת חלק במשחק הסימולציה הענקי הזה, כדמויות מיתולוגיות בגרפיקה משובחת ורזולוציה גבוהה.
כאשר JJ מגיעה, ואני בקושי הספקתי לכבות את האורות והמכשירים, ולהסתלק מבלי שעלה בידי אף לסגור את השער מאחורי - רק להסתתר מאחורי הגדר בחסות החשיכה, והיא, JJ מתקרבת ומתפלאת שהשער פתוה ומתבוננת סביבה, אני רואה בינתיים את השכנה המעצבנת ההיא, הגולדברגית, מתקרבת אל JJ בקפיצות ובצוויחות קטנות ובלתי מובנות, מנפנפת באיזו מעטפה. בטח ישבה לה בחלון כהרגלה בעמדת היכון עד שראתה אותה חוזרת הביתה.
״גיברת,״ היא צועקת ל-JJ, ששה לתקוע את אפה אצל השכנה הבלתי מתמסרת. ״גיברת, מישהו היה פה והשאיר משהו בשבילך. אמרתי לו שבטח יצאת רק לחוף, שככה את עושה תמיד, שאף פעם את לא הולכת להרבה זמן מהבית. אבל הוא לא רצה לחכות. והוא השאיר את זה.״
״מי זה היה? איך הוא נראה?״
״לא יודעת, כזה שחרחר, אולי דרום אמריקאי. אני חושבת. לפי הריח. את יודעת, גם בעלי משם, מאז שהיינו ילדים אני מכירה אותם בריח שלהם. אולי עולה חדש, לפי המבטא. הוא קרא לך בשם ׳ליילי׳ אבל ידעתי שהוא מתכוון אליך. דווקא בחור יפה. נו? נו?״
JJ לוקחת בידה את המעטפה, ונכנסת הביתה. אין לה עוד סבלנות לקשקושיה של השכנה. על המעטפה מצויר מספר ומשוכפל פעמים רבות, ובתוכה דיסקט, משחק מבוכים חדש. ההליכה במבוך, כמוה ככתיבת הסיפור, בוחרים דרך והולכים איתה עד למבוי סתום, אז חוזרים ומתחילים מחדש, תמיד יש סוף, אך לאו דווקא פתרון. JJ איננה מעתיקה אותו חס וחלילה לדיסק הקשיח הקבוע בתוך המחשב, אלא מפעילה אותו ישירות מתוך הדיסקט, ומתחילה לשחק.
אל תאמינו לריחות ילדות.