הטלפון מצלצל. JJ קופאת במקומה, מנסה לנחש אם הצלצול בוקע ממכשיר הטלפון שלה או של השכנים. הנה שינתה את כללי המשחק, אינה מסתפקת בנמצא, ביקשה מ-SHU להביא בקולו מרגוע לנשמתה החפצה. מה מוזרה הציפייה ההיסטרית מול המכשיר הסתמי, אשר מייצג עתה בפניה את קצה החומה ממנה כבר הסכימה להיפרד. הטלפון מצלצל. בימים הראשונים לאחר העלמו של NN עוד היתה יושבת שעות מול המכשיר ממתינה לצלצול הגואל, בודקת מדי פעם אם יש צליל חיוג - שמא התקלקל הטלפון וזו הסיבה שהוא איננו קורא לה ומקפיץ אותה ממקומה - נזכרת בגיל ההתבגרות, בהמתנה לצלצולי חיזורים של נערים מכיתתה או של החבר בצבא. אבל הוא לא צלצל.
ועכשיו הטלפון מצלצל, היא מתנערת, רצה אל המכשיר כאילו חייה תלויים כאן. נשימה עמוקה לפני הרגע הגורלי, והיא מרימה את השפופרת. שוב אין היא מצליחה להסתיר את אכזבתה, SHU מתמהמה להענות לה, סרבן שכמותו. מעבר לקו קול אשה מבוגרת, פקידת משרד הדואר, מספרת בבלבול מין סיפור מוזר על חבילה שהגיעה ללא כתובת מדויקת, רק עם מספר טלפון על המדבקה והוראות ברורות כיצד ליצור קשר איתה. רגע קט לקח לה ל-11 כדי להבין שמדובר בה, ולהיזכר שאכן ציינה בהזמנה לתערוכה מען לדואר רגיל, תוך תאום עם חברתה העובדת כסטודנטית בפוסט-רסטנט בניו-יורק, שתאגוד ותשלח לה את מכתביה לארץ. אין זאת כי אם נצטברו מאמרים וכתבות של רוברט וחבריו ועתה הם מחכים לה בבית הדואר השכונתי.
״נא להגיע מחר כדי לאסוף את החבילה.״ אומרת הפקידה.
״למה לא כבר עכשיו? אני באה מיד.״
״לא, היום סוגרים מוקדם ורק מחר בבוקר תוכלי לבוא לקבלה.״ אנחה. ״מחר אתייצב בדואר, דבר ראשון בבוקר.״
לצאת מן הבית זו תמיד הרפתקה. לך תדע מה יקרה לך במפגש עם הציוויליזציה, עם הקצב והכוחות הפועלים על אוסף אנשים המנסים להשיג מטרות שונות באמצעים מגוונים. בעצם כולנו נהפכים לאנשי מכירות בעלי טכניקות רבות המנסים למכור כל דבר ברווח מירבי וביחוד את עצמנו. אך הפעם היה לזה אופי של תעלומה, יותר מתמיד. אולי, לא העזה לחלום, רק אולי, הלוואי, השתמש גם SHU בכתובת הפוסט-רסטגט. מוקדם בבוקר התחילה להתכונן, מתאפרת ומתלבשת כראוי למסע המצפה לה - איסוף החבילה המסתורית מבית הדואר. בקפדנות מסדרת את התיק והתעודות, ממש כאילו היתה מתכוננת לנסיעה לחוץ לארץ, ואפילו יותר. הבוקר יפה והיא מלאת מרץ, לכן החליטה לצאת מוקדם ולשתות קפה של בוקר אצל סוקולובסקי ליד העירייה.