נרדמים בעת הרחצה.
בשעת השפל נסוג הים ומתגלים הסלעים, בפשעים שטרם נחשפו וחטאים שהסתתרו תחת מים. השוניות כמגדלי טטריס שהמסך ירד עליהן. אני משסשך את כפות רגלי במים הרדודים וכמו תחת זכוכית מגדלת ניבטות אלי כפות הרגליים של אבא, אבויי, עם הבוהן הנוטה לצידה והרווחים המשוכים לאורכן של יתר האצבעות, זכר לכפות רגליים שהילכו יחפות בחולות דורות רבים. ושוב אינני יודע של מי הרגליים הללו, שניבטות אלי מבעד למים השבורים שהן המשך לגופי העומד פה למעלה ונסחף ברוח הזיכרונות המזרחית, אך מנותקות ממני, הולכות לבדן ונושאות את צלמו ודמותו של הסולטן הגדול כמו שאגי קורא לו בחלומותי. של מי כפות הרגליים? שלי, או שלך, אבא?
שמש של שעת שפל, קרניה השוקעות מטביעות שברים-שברים של סימטריה,
של אור והשתברויות גיאומטריות בתוך המים, בדיוק כמו הקליידוסקופים של JJ אהובתי מימים קודמים ורחוקים. איפה את עכשיו אקסית לבושה שמלת געגועים, פינה לי אלייך למרות שהנני מת בעינייך, חלק מן ההיסטוריה ממנה אני מבקש להינתק ולמחוק. וכשנחיל גדול של דגיגים שזה עתה נפלטו מבטן אמם חולף לידי, אני נזכר איך היתה JJ מצטרחת בין נחילי הדגיגים שמסביבנו כאילו זה עתה פרצו מתוכה, וצועקת אלי בתרועות ידיים משפריצות השרצתי, תראה, השרצתי. אה, JJ.
והיה כי ארצה למות, לברוח לגמרי ובאופן סופי מן העולם שאינני יודע עוד את מבוקשו, את הטוב והרע שבעיניו, ואת גורלות היחיד והרבים שלא הם בחרו בו לחיות על פניו, אז אני מגחך עד לכדי צחוק ובועט בצדפים לכל עבר. סידרתי אתכם את כולכם, איך אוכל למות אם כבר מת הנני? זומבי אני, רוח רפאים, כמו ZOMBIE PROCESSES במערכת היוניקס שלה, אותם היתה
מקללת JJ בעסיסיות, שאינם חיים עוד אך עדיין תופסים מקום בטבלאות הפרוססים האמיתיים, ולא ניתן להורגם, גם לא בפקודת 9- KILL שהיא הקטלנית מכולן, שכן הם כבר מתים. לחשוב עליכם המתים - אני תוהה אם החברים בסנסטיקו עדיין מתנצחים בלילות בשאלה האם יש יותר מתים או יותר חיים בעולם, או שמצאו כבר את הפתרון והלכו כל אחד לדרכו.
הד היריה נבלע בנקישות הצדפים הנופלים אל הסלע, מתאחד עם ריח השמש השוקעת אל בין קימורי ההרים.