סוף ספטמבר. הים בוודאי שקט, מפתה וחלק, רגוע לאחר רתיחת הקיץ. אבל אני עוד אינני שם כדי להרגיש בהבדל. עוד מעט. השמש נעימה ואינה לוחצת עוד. זוהי עונת החגים של היהודים. אז הם רוצים את השקט שלהם ואז גם יכבידו זרועם בשטחים שלנו כדי להשיג את מבוקשם. מה יש, מגיע להם קצת שקט, אני טוען לפעמים בציניות, משום שכולם בעצם יודעים שאת שלוותם - בתוכם ימצאו, ואז אולי גם יניחו לנו. ״אין קול שיגבר על קול ההתקוממות,״ אנו ממשיכים לקרוא להרחבת התמיכה במאבקנו הצודק, כיוון שאדם המסכים לדיכוי של אדם אחר אינו יכול להיות חופשי. בולשיט.
לימים, כאשר ינתחו את גירושנו מרצון, יגידו שחברו להם שלוש סיבות לעזיבה. תמיד בהיסטוריה מתחברות להן תופעות שונות כדי להצדיק תוצאה אחת, כשיש כמה סיבות אין צורך לקחת אחריות לסיבה אחת עיקרית. האדמה, כך יגידו, בערה להם מתחת לרגליים.
כשנתפרסמה הידיעה בעיתון על חשד בקבוצת פלסטינים שעלתה על תדר הטלוויזיה, הבנו שאין לנו מה לעשות פה עוד. זאת הסיבה הראשונה מן השלוש. לא ירחק היום בו ימצאו את עקבותינו ויזהו את מקור השידור. אם נעז לשדר ולו פעם אחת נוספת, תחזורנה על עקבותינו אחת ממכונות הבקרה המותקנות כבר בכל המימסרים, יחזור עלינו הגל ששלחנו וישטוף את כפרינו, ויקח אותנו רחוק. ואפילו אם לא נשדר שנית, כך נוכחנו ללא ספק, אבוד לנו. אלה שהתוודו מעל דפי העיתון, על כך שכבר תפסו אותנו ונהרגנו, לא ישקטו בקלות, ולמרות שהמערכת באה על סיפוקה הם בוודאי ירדפו אותנו עד סוף