״לא מעניין אותי עכשיו עוד סיפור על הכיבושים שלך. אני לא רוצה להתעסק עם הרשתות הזרות כל זמן שאני לא חייב, הם הרי מחכים לנו בפינה. אבל סמוך עלי שבדקתי על הדקה ועל השנייה שזאת באמת הכתבה כולה. עכשיו תשמע, אני נועל אותך פה בחדר, ואין אמא ושתי בנות, ולא זהבה ושלושת הדובים, ואתה לא יוצא מפה, ולא מעניין אותי אם אתה עייף ותשוש כשור רבייה. אתה לא גומר מבלי שתגלה מה קורה בחלק שלא שודר בכתבה שבדקנו אז, ולפי תגובות הצופים שנבדקו בסקר שלנו, יש סיבה טובה להאמין שהיה שם עוד משהו.״
״בסדר, אבל רק אם אתה מפסיק להפגיז אותי בפתגמים ובמילים יפות. שמעתי עליכם כבר, כל האינטליגנטים הערביסטים האלה, שפה מצוחצחת אבל תחתונים מלוכלכים.״ ומתיישב בקפיצה על הכסא במהופך, מרפקיו על המשענת, ומפעיל את הוידאו בעזרת השלט-רחוק כשהוא עוצם עין בלתי מכוונת, וכאילו יורה, פוף!
עובדיה עצמו יוצא מהחדר וסוגר את הדלת, מוציא מכיסו את המפתח וחושב פעמיים אם באמת ינעל אותה כפי שאיים לעשות, בסופו של דבר מוותר על הנעילה ומכניס את המפתח בחזרה לכיס, מתנהל בכבדות במסדרון החשוך, קולות מעטים ולא נעימים במיוחד מפריעים ושוברים את הדממה, והמצלמה מלווה אותו עד שנעלם מעבר לפינת המבוך.
למחרת בבוקר מגיע עובדיה רענן ושערו עדיין רטוב ומסודר והוא מגולח למשעי. לעומתו יושב צחי רדום ומסמורטט ומונח ככביסת חורף המסרבת להתייבש בתוך הבית על משענת הכסא. צחי קופץ ומתנער כמי שתפסו אותו על חם, מטלטל את כף ידו כמי שאומר וואו, אתה לא יודע איזה דבר מדהים גיליתי. ״בוקר טוב״, אומר עובדיה. ״מצטער על אתמול בלילה. אתה יודע שלא יכולתי אחרת, אם היתה לי ברירה הייתי דוחה את זה, אבל הביג בום לא מוותר. הוא בעצמו שרץ פה כל הלילה בחדר הסמוך ושבר את הראש. נו, מה מצאת?״
״אתה לא תאמין בחיים מה מצאתי. אבל בטח תגיד ש׳טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים׳ או איזה פתגם מאפן אחר, אז תכבה את האור ובוא, אני אראה לך משהו מדהים.״ ויורה בחולשה בשלט-רחוק לעבר הוידאו, בתוכו כבר נמצאת הקלטת שחרקה הלוך וחזור כל הלילה.
צחי זוכר בעל-פה את מספר הפריים אליו הוא רוצה להגיע ומקיש אותו לשלט ה׳חכם׳, כדי להגביר את הרושם. הוא מתחרט ומחזיר קצת אחורה, מראה לעובדיה שתי דקות במהירות רגילה.
״טוב, מה מיוחד בזה,״ עובדיה מתפלא, ״ביג דיל, הרי ראינו את התמונות