הקטע של כתובת הקעקע על הירך שלך.״
״האמת, שלא חשבתי בכלל על פארודיה, וגם לא התכוונתי לתלות פלקאטים, ואת דוקטור קרנל המצאתי מהתחלה ועד הסוף. מה יש? זו החירות הנעימה שיש בכתיבה, בהמצאת סיפור. יאללה, תמשיך לקרוא עד שהקפה יהיה מוכן,״ כך עצרתי אותו משטף הדיבור. הרגע הקשה יותר, אני כבר יודע, יגיע לכשיסיים את הקריאה ויהיו גם הדפים שלשמאלו, הפוכים על גבם בערימה הימנית. ״קפה מזבויט רצית?״ אני צועק אל החדר השני, רק כדי לוודא שלא הסתלק לו פתאום. ״כן, שוּקרָן, טיפ-טיפה סוכר, הרי אתה יודע כבר.״ בסדר, הוא עוד שם.
עתה, משסיים את הפרק על אוקסימורון, כבר אנחנו ישובים אחד מול השני, שואפים שנינו במציצה קולנית את ריחו של הקפה הקטן במסירות רבה, כמו זאת המלאכה והמטרה שלשמה התכנסנו, ו-NAT נהיה רציני ופונה אלי בכובד ראש כזה, ״באמת היית חייב לסיים את זה ככה?״
״מה ככה?״ אני מיתמם, כאילו לא יודע על מה הוא מדבר.
״כאילו שאתה לא יודע על מה אני מדבר. מה שכתבת על JJ. ומה שהיא מוצאת בדיסקים של מחשב קוברה, ואוקסימורון. ועל המוות שלך.״ מבטו של NAT משתהה על המנורה ואיננו ממצמץ אפילו מאורה המסנוור, ודיבורו נעצר בפתאומיות כנזכר באיזה דבר ותוהה בליבו, רגע, בקריאת הפרקים הראשונים אפשר להיות בטוחים שהם נכתבו על ידי JJ, מפיה, ובדיו שהוא רק שלה, או אולי על ידי ד״ר קרנל? מיהו בכלל? ואולי זה לא משנה. ההיפוך הזה יכול לעבוד לשני הצדדים, להאיר פנים מעורפלים, לא נגיד אפלים, בדמויות שכבר חשבנו שאנחנו מכירים, או שמא לערפל ולטשטש עוד יותר.
״אני לא קולט כבר שום דבר,״ מתעורר NAT מחדש, ״למה, תסביר לי, למה זה חייב להסתיים במוות?״
אני מניד ראשי, כן ללא מילים. ברור שחשבתי על זה הרבה ואף יותר, לפני שהעזתי לתכנן את הסוף ועלתה במוחי האפשרות המבריקה הזאת, ובעצם היחידה. ״תביט, אתה יודע כל מה שאני יודע. אתה רואה כמוני את החיבוק הפטאלי שלנו עם בני דודינו, ועם האחים שלנו, אתה מבין בדיוק שבמשחק הזה אין מנצחים ואין מנוצחים.״
״אתה מתכוון שיעלו עלינו? מה, השתגעת? תפסת רגליים קרות?״
״אתה הוא שלא מבין שום דבר. אם זה לא יהיה השב״ב שירים אותנו על טיל, ככה הם קוראים לזה, אז יריבנו שמבית, ואם לא הם, אז חברים טובים מאש״ף, וכולי וכולי.״