ג׳וחא השכן דופק בקיר ללא הרף, שוב הוא מתקן ומטליא את ביתו העשוי בלאו הכי מתוספות וקרשים והדבקות מזדמנות. אגדה מהלכת בכפר, על ג׳וחא החשדן, שעמד פעם על הגג והטיל את מימיו אל הרחוב. איש עבר שם וג׳וחא הפסיק להשתין. שאלו אותו: למה הפסקת? אמר: אני פוחד שהאיש ימשוך אותי בשתן ויפיל אותי ארצה. עד כדי כך היה חושד בכולם, חוץ מבילדיו. מעולם לא העזתי להגיד לו כמה זה יראה אבסורדי אם יבוא יום ויגלו שבניו חברים בחוליית פדאיון והשתתפו בפעילות מזוינת, וזה יקרה יותר מהר ממה שהוא יכול לנחש, כי גם כך הם כבר בקצות העצבים המוצתים שלהם, ויבואו הטרקטורים ויסתמו ויאטמו לו את קירות ביתו המוטלא, ויעקרו ממקומם את העצים בכניסה, שגם עליהם הוא טורח ללא לאות. קצב הדפיקות מתגבר והולם בראשי, ואני לא אומר לו כלום, לג׳וחא, למרות ששעת צהריים כבר, כי מזמן התהפך פה סדר היום ונעשינו כמעט בטלנים בכורח, שביתות והסתגרות, כך שנת אחר-הצהריים הפכה למנהג כמו אצל האנגלים בתקופת המנדט, להבדיל הבדלות שונות, ומתי עוד הוא יכול לדפוק? בערב אולי כבר יודיעו הרמקולים על עוצר, וג׳וחא יעמוד מול החלון, בהייה של כלום, שעות רבות, ובנו איברהים בחלון השני. בדיחה איומה אנחנו מספרים עליו ברגעי ציניות, שיותר טוב לו להיות רעול פנים ויחסך מאתנו מראה פניו המכוערים והמחוטטים. מאחורנית נראים האב והבן אותו הדבר בדיוק, מכנסיהם הרחבים משתפלים מעל שומנים לא מרוסנים, ולשניהם אין ישבנים, כך אני מציין לפני, וזה לא קשור רק לעמידה נכונה של אגן מורכן אלא גם למידת מושפלותם מול הכיבוש. מתי כבר תתפסו תחת?
להט רב נאגר בקירות האבן וגם בטלאים של הפח והנחושת, בשעות הצהריים החמות. להט שאיננו משתחרר עם בוא הערב הקמצני ואף לא בעונת השנה הקרירה יותר. סיר הלחץ הזה מפחיד אותי מאוד. ואל מהלומות הפטיש הכבד מצטרפות נקישות של איזמל החורק וחורט תעלות בראשי המסתחרר, כמו תופי טאם-טאם מלווים צלילי מיתר וקולה של אום-כולתום עולה בסערה ובוחש ורוחש ומרתיח בעבועים בכל לב-שומע, מסתלסל ומצית געגועים נשכחים. לבסוף משתרבבת לה תקווה אל סערת הרוחות הזו, מיליונים שומעים אותה וקשובים עתה בדריכות לצלילי הרגיעה שיבצבצו בעצלתיים מבעד לסלסוליה, וינחיתו אותנו אט אט מהגבהים הנרגשים אל עבר קרקע בטוחה.
״תגיד,״ NAT קורא לי מן החדר השני, ״מאיפה צץ הרעיון של ברזיל? איך זה ש-JJ לא יודעת בכלל שאתה ערבי, ועוד פלסטיני?״
״פשוט מאוד, אנחנו התייחסנו אחד אל השני כבני אדם ולא כבני עם.״
״נו, באמת.״
״טוב תראה,״ אני מגחך כמודה באשמה, ״בהתחלה היא חשבה שאני דרום