ואחרי עוד דקה, NAT בשלו, ״בעצם למה שלא תיתן לי לקרוא עכשיו. מניסיוני אפשר למצוא באג הנסתר בתוכנית מחשב, אם זו נקודה שאינה במקומה, או פסיק מיותר שמשתולל והופך את זרימת התוכנית על פיה, בכך שמראים אותו למשקיף מן הצד, ותוך כדי הסבר מפורט של התקלה כבר היא מתבהרת ומתגלה.״
״לא, באמת,״ אני אומר, ״עם הכתיבה, זה אחרת. תמיד קיים החשש שאחשוף דבר לא מוגמר, ובכך אאבד את הסיפור כולו.״
והוא מתחיל להקניט, ״מה יש? אתה מפחד שאגלה משהו חדש עליך? שלא פרשת בפני במשך שלוש מאות ושישים וחמישה יום כפול שנתיים וחצי של שיחות לילה שאנחנו מנהלים?״
״אל תגזים, לא כל יום. אני לא יודע. זה לא שאני מפחד. אמרתי לך, אני לא אוהב להראות דברים באמצע שלהם. טוב, בין כה וכה אני עייף. אני חושב שאני הולך כבר לישון.״
״OK , שיהיה כמו שאתה רוצה. העיקר שאתה נהנה ממה שאתה עושה.״
למחרת הייתי די עצבני ומועסק כולי בשיחה שלנו, הנה אני עומד לפתוח את המגירה. אולי הגיע הזמן. אולי זה הרגע הנכון, וצריך לעשות את המעשה. הרי גם NAT יבין זאת מיד כשיקרא, כולי מלא סקרנות לתגובתו לתוכנית היוצאת אל הפועל לקראת סוף הסיפור שלי. לפני הצהריים הדפסתי את שמונים וחמישה העמודים, בהדפסה לא צפופה מדי ולא כל כך מרווחת, ככה די נוח לקריאה. זו לי הפעם הראשונה שאגי מתבונן בטקסט כשהוא מודפס ולא על גבי המסך. ואז כבר מצאתי את עצמי עובר מהליכה רגילה לריצה קלה ומוסר בידיו את הדפים.
״נו אז למה הדפים לא ממוספרים? איך אתה רוצה שאני אקרא דבר כזה?״ מגחך NAT כבוחן מחדש עד כמה אני שלם ובטוח עם עצמי.
״תפסיק יה נודניק. יה טיזר. יה לורנס. תסתום את הפה ותקרא.״ אני תכננתי ללכת בשקט הביתה ולהתחיל לקרוא בספר החדש שמחכה לי כבר יותר משבוע על יד המיטה, אבל מרגע שהתחיל NAT לשים את עיניו בכתב, לא יכולתי לזוז משם. מצאתי לי מיני תעסוקות קטנות במטבח, ובכל מקרה אני מציץ מדי פעם לבחון את הבעות פניו. במהירות מתרוצץ מבטו והופך בדפים עד למחצית, אני יכול לחוש את קצב נשימתו מתגבר והולך ומתרגש, עד שהיא נעצרת. או הוא חוזר אחורה כמה עמודים, מסדיר מחדש נשיפה אחר שאיפה, נאנח, מתהלך שני סיבובים מול הספה המאולתרת בפינה, מתיישב ומרים את רגליו וממשיך לקרוא. מה עובר לו בראש?