״אני יודע. הם בוואדי, ואנחנו בוואדי. ואיך נוכל בכלל לראות אחד את השני? אבל זה הכל מילים. וחוץ מזה שים לב שהשתמשת בלשון עבר. דברים משתנים, מילים משנות את צלילן, הר עם הר לא יפגשו, אבל אדם עם אדם יפגשו.״ גם אני כבר נגוע בחיידק הסלסולים והפתגמים שתוקף את כל הכפר בשעות הדימדומים, ״אנשים זה אנשים, למה אתה לא מאמין שזה ישתנה גם אצלם? הרי אנחנו מנסים לצאת מזה. לא?״
״מי שמוכן למות למען אידיאולוגיה, מוכן גם להרוג למענה. מי שאוכל מלחם הסולטן - מכה בחרבו, וזה נכון לגבי כולנו. זה מה שמייאש אותי.״ ״אהלן וסהלן.״ NAT מצטרף.
״מרחאבא,״ שנינו מנידים בראשנו.
״שוב אתם במעגלי אש״ף והציונות, לא יכולים לצאת מזה, אה?״ לא ברור מהיכן הגיע פתאום, הרי חשבנו שנסע שוב לתל-אביב.
״מה יש,״ אני עונה, ״הדיבור אין עליו מכס.״
וברגע שהוא מתיישב, מסתלק לו נאג׳יב מן השטח, ״תיסבאח-עלא-חיר׳,״ הוא מניד ראשו אל NAT, ״לא הכל מילים כמו שאתה חושב, ומה שאי אפשר לדבר צריך לשתוק״ ואותי הוא שואל ברטוריקה, ״ואתה באמת בטוח שאנחנו מנסים לצאת מזה?״ וכבר חומק אל תוך החשיכה. רק בלילה, שבלול של יאוש, שוב הוא בלתי מושג.
״בזמן האחרון אני רואה אותך,״ אומר לי NAT, ״יושב וכותב שעות מול המחשב, כלומר לא ממש אותך, אלא את צלליתך הכפופה על הקיר המואר של המרפסת. אתה מבשל משהו חדש? איזה משהו שאני לא יודע?״
״לא, לא, שום דבר מיוחד. סתם כותב לעצמי.״ עניתי אחרי איזה זמן. ״מה זאת אומרת סתם לעצמך,״ NAT מגחך. ״אתה מפתח מערכת הפעלה חדשה? או שמצאת אלגוריתמים מצוינים לפתרון הסכסוך ואתה תכתוב תוכנית אופטימאלית ליישם אותם? הצחקת אותי.״
״לא. אני כותב לעצמי על עצמי. ואני כותב על JJ. ועל כל מיני געגועים שלי. סתם כך.״
״כלומר אתה כותב סיפור?״
״כן, בערך, אני מנסה לכתוב סיפור בלשי, קצת אהבה, קצת נוסטאלגיה וקצת מחשבים. נו יש לי בראש מין סיפור, ובינתיים זה נהפך כמעט לתהליך תרפויטי, ואני מוצא את עצמי נוגע פתאום בכל מיני נימים שלא ידעתי על קיומם אפילו, או שלא רציתי לראות.״
״הייתי רוצה לקרוא את מה שאתה כותב. אולי תראה לי פעם.״ ״אני מעדיף שלא. תן לי לגמור את זה קודם.״