מואר וגלוי כמו דרך עינית המיקרוסקופ המצמצמת את העולם לכדי פס דק והתמונה מוגדלת מאוד, שם ניצב לו פאב וכתר לו שלט זוהר. המקום נקרא j&j. השלט מואר באותיות הללו, בצבע אדום ובוהק, ואיננו משרה עלי אווירה רגועה יותר, וכך קולו הצרוד והמוכר של טום וויטס, הבוקע מאותו כיוון וכמו לש בפצע פתוח, נוגע בנימים דקיקים ונסערים. גם קולות של משחקי מכונות עולים משם, כך נדמה לי, זכר למשחקי יחיד וזוגות בהם פצחנו בימי סנסטיקו. מה קורה לה בימים אלה, לחבורה האמריקאית שלי? אבל כעת אינני ישוב על כסא גבוה עם כוס בירה ביד, וטום וויטס רחוק מאוד, והבאסים אינם מרעידים את ישבני, ובכלל פה זה לא משחק.
לפנות בוקר, אני מתעורר משינה שכלל לא ישנתי. חלומות בהקיץ ליוו את חוסר מנוחתי, והעיר עדיין תמימה. זו אינה תמימות של בתולים, וגם לא תמימות של אשה מבוגרת שפרשה לה למנזר. העיר תל-אביב בתמימותה נראית לי כזונה שנתעייפה מזוועות הלילה שחוללו רגליה ואצבעותיה גרומות הפרקים, ותיגרות עם שכנותיה לעיקול הכביש, וארובת רידינג נופחת נאדים פתאומיים וקולניים של בחילה. את נפשה אינה יודעת והיא נחה ומוטלת בשינה כבדה ומוצקה והכרחית לרפיון שרירי קרסול מתוחים שהילכו על נעלי עקב גבוהות ומעוותות, ונקיון המצפון שישא את זוועות מעשי גופו. ועל פניה הנרגעות בשנתה, מתאוששת מגיהוקים של שיכרות ומכאבים של תשישות, אפילו עולה בשנתה חיוך מבוייש ותמים. מצאה מחבוא בחלומותיה, והוקל לה, ובתמימותה אני מוצא בליבי אף רחמים אליה וסלחנות מול המבוכה הקורעת אותה בשחיתותה.
עם השכמתה של העיר גם אני מתעורר משינה רדופה ונזכר שחלמתי על נאדיה. היא ישבה ברגליים משוכלות בפינת החדר. תמיד היא יושבת בפינה כמו גזרה על עצמה הסגר יותר חמור מזה שנגזר עליה מגבוה - שתהיה עצורה בביתה, ועל הקיר מולה תלויה תמונה של סעדי, וכולם יודעים שזה מקומה הקבוע, שם בפינה, כל מי שבא ביחיד או במשלחת לפקוד ולהתייעץ ולהזדהות ולהתנחם אצלה, ואני משלה את עצמי שרק איתי ואולי גם עם הבן שלה היא מעזה ומרשה לעצמה לשנות מקום ולהתהלך בחופשיות בביתה.
בחלומי נאדיה מספרת לי על חלום שהיה לה והיא אכן אינה זזה ממקומה אך תנועות ידיה וראשה מעבירות את שנינו אל תמונת החלום שהיא מציירת במדויק. חביבי, היא שופכת בפני ומזרימה את החלום, יש שם מגרש בוצי גדול כמו השטח שניבט אלי עכשיו מול החלון הצפוני מצידו השני של הירקון, ונאדיה מטיילת בבהונות זהירים של כפות רגליה השורשיות על הרגבים הבוציים ומטפסת על גבעה קטנה עד שפתאום ניתקת פיסת אדמה ממקומה וזו נהיית ספינה צרה ודקיקה העשויה מאותו חומר בוצי, ניתקת ומתחילה לשוט לכיוון המים ומתקרבת אל הים, המהירות גוברת וחלקים מכלי השיט המוזר הזה נמסים