האם באמת אפשר לשכוח מאיפה באת, ולעבור תהפוכות, תפנית כה חדה בזרם התודעה שהיתה מתכווצת כמעט בהתייפחות רק לפני שעות קטנות במחסום המעבר, לשחרור אמיתי של תקווה ואמונה? או שמא זאת אשליה. הרי זה לא רק עניין של שנאה או אהבה. אך לא. כלומר, אך כן. חייב להיות איזה ניצוץ חלומי של תקווה בתוך עולם הפנטאזיות שלהם, אני זה לא הם.
הטיית מבט בזווית של ארבעים וחמש מעלות מסגירה גגות של בתים נמוכים,
עץ דקל ומעט עננים השטים ברוח, הישר מריאותיה של העיר לכיוון הכפר שלנו, אך שם הרוח נעצרת ונבלעת בתוך סימטאות וקירות לוהטים מעוצר ומיאוש, גם שם אולי זווית מבט של ארבעים וחמש מעלות תפרוש בפנינו תמונה דומה, אבל לא כך בזווית של שלושים מעלות או שישים. אז תהיה התמונה לגמרי אחרת. שישים מעלות כלפי מעלה, בתל-אביב אדומים השמיים ומוארים ומלווים את חיפושינו העקרים באווירה של רומנטיקה יומיומית ואילו בכפר השעות הללו של לפנות-ערב מביאות עמן מתח וחרדה וחשש גדול. שוב ושוב אנחנו נתקלים במבטים בוהים של בעלי חנויות שאינם יודעים על מה אנחנו מדברים, ולא מוצאים כלום ממבוקשנו, הם רק יודעים לספר שניתן להשיג דברים כאלה, מעגלים אלקטרוניים כמו שאנחנו מחפשים וכרטיסי מחשב מוזרים, אצל קרטר אחד בירושלים.
את מד הזווית אני פורק מעלי בכניסה ליפו. אנו פונים ימינה לכיוון הנמל, וכאן צריך אפראטוס אחר, אין זוויות, רק מעגלים משיקים ומתערבבים זה בזה. לצד מחנה צבאי מגודר ומתוחם היטב עומד לו עוד בניין ואנחנו סובבים סביבו, אוזנינו משולחות אחר מוסיקה מעורבת הבוקעת מפתחים עליונים ותחתונים. בקומה העליונה, שלטים ואורות ותמונות פרסומת, מועדון, חגיגת פוליקר, אל תכעסי עיניים שלי. ומתחתיה קומת קרקע, בכניסתה צובאים אברכים צעירים, פאותיהם מגולגלות תחת כובעים שחורים כמו אלו שהיכרתי בניו-יורק, שני פתחים לאולם וכבר בכניסה נפרדים הגברברים הצעירים מנשותיהם המשובסות, חסידים מקפצים בתנועות לא טבעיות אל עבר אלוהיהם. ריחות כרוב כבוש ודג מתקתק מגרשים אותנו בחזרה אל מליחות רוח הים. לא די בחגיגות - קומת מרתף לו למועדון, שולחנות ארוכים וצפופים, שביסים גם פה מרבים צבע, שירה מוכרת, חתונה ערבית, פה באו לחגוג אלה מרמאללה שאינם מעזים לעשות זאת בשטח ההפקר של עוצר ואבנים מתגלגלות. לרגע אני שואל את עצמי איפה רעולי הפנים, ואחר-כך מאוד מתבייש, על הבדיחה הלא מוצלחת, והמשולש בו אנו נמצאים נראה לי כמשולש ברמודה, מרכז העולם, מדביק תרבויות ואנשים ובולע אותם במצולות שחור הערבוב.
מוטב היה לנו אילו חזרנו אל הכפר עוד לפני בוא הלילה, אך מכיוון שהשתהינו, לא ניתן עתה לעשות דבר כי אם להתחיל לחפש מקום מסתור,