לא נזקקנו אלא לשלושה דברים. לטלוויזיה ולמכשיר וידאו ביתי שישמש כמגבר וכמשדר טלוויזיוני, וזה כבר נוכל להשיג מאחיה של נאדיר, שהגיע מכווית ובזרועותיו מכשירי חשמל ללא מכס, ומסר אותם לנו משום שפחד שהמינהל יחרים לו את כל הציוד. ועוד נצטרכנו למעגל חשמלי מתוחכם דיו, שישמש אותנו להפקת אותות הזהים לסימנים של משדר הטלוויזיה האמיתי. מדובר בשני סוגי אותות, אחד המסמן את תחילתה של כל תמונה ומכוון אותה אל הפינה השמאלית עליונה של המסך הביתי, ואחד המסמן את תחילתן של שורות בתמונה המוצגת, 625 שורות במספר, כמספר ימי האינתיפאדה עד כה, הנסרקות לסירוגין בשני מעברים מהירים של קרן המרקע. עוד אנחנו צריכים מכונה שתיצור את התמונה שאנו רוצים לשלב בשידור, וזה ניתן לעשות בקלות עם המחשב הביתי שלי ותוכנת paint המורצת עליו. בחודשי השעמום והציפייה אפילו הספקתי לתכנן עבורה פונטים ערביים, אותיות תחיליות ואמצעיות וסופיות, כמה הרבה, בנוסף לאנגלית שבמקור. מי יכול היה לנחש בימי סנסטיקו העליזים כשהשתעשעתי בצבעים וגרפיקות ומשחקים, את השימוש המופלא אליו נועדו.
אז התחלנו לתכנן את הנסיעה לתל-אביב, כדי לקנות את הרכיבים להם נזדקק בבניית הלוח האלקטרוני, מה שהזכיר לי שהגיע הזמן לחדש בשנית את אשרת השהייה שלנו כ׳תושב ארעי׳. הסיכוי קטן לקבל תעודת תושב קבוע במינהל האזרחי, זאת אנחנו כבר יודעים, אבל הארכה תינתן בקלות, כך אנחנו מקווים. נאג׳יב תמיד ידו מושטת אל הכיס לוודא שכל התעודות במקומן, כרטיס ירוק, אישור לבן, פתק כחול. אבל איננו רשאי לשהות שם בלילה.
זה די מעצבן, אפשר לומר בהמעטה, שחייבים להגיע לתל-אביב עבור כל עניין הכרוך בקידמה, שירותים רפואיים, טכנולוגיה וכו׳. את רחובות העיר הזאת מנקים ערבים כמונו, אך בכפר שלנו לכלוך והזנחה, ולא מתקדמים, לעזאזל. NAT אומר שככה זה, כאשר אין קבלה מוחלטת ואין דחייה מוחלטת, אז נשארים תקועים. כן, פנטאזיה מלופפת במציאות.
תל-אביב. בימים אחרים, אני יודע, הייתי יכול להרגיש בעיר הזאת טוב מאוד. ניחוחות ניו-יורקית מהולה באוויר מזרחי של ים מערבי. בימים אחרים, אני אומר, ומתכוון לא רק לזמנים קדומים המוכרים מהסיפורים של אבא, על יפו, על תל-אביב, יריד המזרח, חולות מתפוררים ותחושה סובבת של חלוציות לא להם, שהסעירה גם אותם ברגשות מעורבים. ימים אחרים יכולים להיות גם בעתיד, יום אחד, ימים רבים, של שלום ופיוס ואולי גם סתם מובנות מאליה של פשטות חיים ללא מאבק וקיפוח. רוח קרירה ואווירה חד פעמית זו של עירוניות אנונימית מגרה בי לרגע את האופטימיות הרומנטית שהתגעגעתי אליה כל כך,