כשצבעי השמיים מתערבבים עם צבע האדמה, כך בטח JJ היתה מתחילה פרק חדש,
וטובלת את מכחולה באדומים וכתומים. ואילו השמיים שלי אפורים הם, מלבד לובן עננים בודדים, וזו האדמה שחורה כמעט, וביניהם כל 16 דרגות האפור, כמו על גבי המסך הגרפי שלי, שאולי אשפר אותו עכשיו ל-256 דרגות אפור. כשראיתי את המסך בחנות בשמו GRAYSCALE נזכרתי באוטובוסים מסוג GREYHOUND שבאים ליד שער הפרחים, מקום שבו נהוג לרכז את
החשודים, ובולעים לתוכם אוסף רב של מכוסי-פנים ומאוזקי-ידיים אל מחנה המעצר. בסך הכל אוטובוסים כמו שהיו לוקחים אותנו לטיולים מבית הספר, גם דרכם ראיתי את העולם רק בשחור-לבן, מקסימום ב-16 גוונים של אפור, ויותר מאוחר אולי אפילו 256, אבל בצבעים התחלתי להבחין ולהרגיש רק לפני כמה שנים, בתחילה דרך אישוניה של JJ שהיתה מתייחסת אליהם, ולא רק כשמציירת. רומן הצבעים התחיל עם הסגול, ורק בכפר, עם נאדיה, כבר טיפסתי לאורך כל הקשת. אלא שבתחנה המרכזית שבדרום תל-אביב, שם אנו מחליפים את בגדינו לפני שנגיע לחנויות האלקטרוניקה, אין צוק וים ואדומים וכתומים, רק שחור ואפור. שעת העומס. באין מפלט אנחנו מפלסים דרך בין אוסף רב של טיפוסים הנוהרים כעדר בדרכו הביתה, האם לא כבהמות נראים אנשים באוטובוסים יושבים זה מול זה, מבט בוהה וחסר עניין, אישונים מתגלגלים בעייפות לקצב תנועת הגלגלים, ראשים מתנדנדים כחסרי עוגן עם קול עצירת בלמים חורקים, מוּוּוּ.