קלילה אני כמו פיל על עננה מרחפת בין אדי אלכוהול. קלילה כמו לביאה בהריון. ובעצמי אינני יודעת מתי יסתיים הטירוף הזה, וארד שוב מהקלילות הגוועת, להיות משוגעת ככל האדם. נענוע כשל בחור ישיבה באקסטזה וגעיה מתמשכת כזעקותיו של אותו מואזין בחלום, לכי אל הים, אל האינסוף, קול פנימי לוחש לי מתוך בעבוע רותח, הקיאי אותי כבר מתוכך, או שתלכי אל הים עד אובדנך ויציפו גליו את קצפך הבוער, אינך זקוקה לי יותר. כמה כואב לוותר.
אני חושבת על ההורים שלי. הייתי רוצה פעם לגלגל ולעשן איתם, אפילו שחדלתי כבר מעישון עשבים למופת. הייתי אופה להם עוגיות טבע, גראנולה וחמאה, גראם וקינמון. אם הייתי שואלת אותם, אמא בטח היתה אומרת שהיא לעולם לא תשתמש באמצעים לא טבעיים, לא תשתה אלכוהול ולא תיקח תרופות, ואני הייתי שואלת אותה אז מה הן טיפות הוולריאן שאת מטפטפת לגרונך כמעט בכל ערב מתוך הרגל, והיא היתה עונה שזה משהו אחר לגמרי, כי זה טבעי, עשוי מצמחים, ואני אז הייתי צוחקת ומשיבה, גם אלו צמחים. אבל לא. גראנולה וצימוקים ודבש וגראס וקינמון זה הרבה יותר טוב, לנער אותם, איזה טלטול, ימצאו את עצמם יוצאים במפתיע ממעגלים סגורים של שנים בנות חומה, נטפס יחד בסולמות משותפים. תבינו אותי.
חוסר אונים, קור של חדר מחשבים, של מיתה ושלכת, שדה מגנטי ללא רחמים מאיים להקפיא, לכלות. כתם חלום של אובדן ואוב-דם, שכרות של חמצן מהולה בעננת של מים כבדים, וגם אני רוצה קשר כימי בלתי מתפרק של יונים טעונים חשמל, ממש כמו במעבדה הריחנית של יוהאן הכימאי בנו של ד״ר קרנל.
ד״ר קרנל. מי אתה? אני לבדנו ואצבעותי מקופלות. איש בעולם לא יגע באגרופי העגול לראות את קווי ההיסטריה משורטטים על כף ידי. אני מקיפה את עצמי לבדנו בהרבה איפוק. ועכשיו אתה תציץ פנימה. מי אתה? אולי אבא שלי, יד נאמנה, לשון של ביטחון שוטף. ליפלופי סימפאטיה וגרויי אצבע מורת נבוכים. אני אהיה לך בת מאומצת לשוויון לבבך, אולי כפוית טובה כדרך בנות לאביהן. בהסדר זה, שנינו חמדני לצון עצובים, נהיה משפחה מרובת בודדים.