אני אוהב בהחלט את הקטע עם ההורים שלך על הסולם. JJ, את עכשיו במשבר. קשה להיוודע אל מותו של NN, לערביותו. ואת שבה אל ההורים. רגרסיה משמעה פירוק לגורמים שקשח מאוד להשתחרר מאחיזתם, כי הפרה-היסטוריה כבדה מכדי לעוף בעצמה, וזקוקה למדרגות ולסולמות. זה טוב שאת חוזרת לחלקים בלתי גמורים בילדות, בלווית ההורים, כך יצאו החלקים האלה, החיים עדיין בקירבך, מההיבט האינפנטילי, ויבואו על תיקונם. זה טוב. מה דעתך לצייר לי את החלומות שלך? את יכולה לשלוח לי אותם בדואר.
אתה יודע שהפסקתי לצייר. למה אתה שופך לי מלח על הפצעים? וחוץ מזה, אם כבר אצליח לחזור ולצייר, אעשה זאת עם התוכנה הגרפית החדשה שלי, ואשלח לך בדרכים המקובלות עלינו.
End of Talk
צפצוף הביפ. וצפצוף נוסף של סגירת המחשב. הפעם לא אשקע מיד כמהופנטת במשחק נוסף של טטריס, גם אין סיבה להתחבר שוב אל אוקסימורון או כל מחשב אחר. אין לי מה לחפש שם יותר. כבר אבד לי גם קו אחרון ודקיק, קונטור צלליתו של NN .
אבא, לו ידעת! NN פלסטיני, ערבי, כפיה, שביבה. אבא, הוא מת, NN איננו. זה טוב או לא? בסחרור הנוראי הזה, בין המראה לנחיתה, בין צליבה לשחיטה, אני חושבת על ההורים שלי. כבר אני בוכה ומתייפחת, אכן כל הכאב שאצור ועצור בי, צער הפרידה והמוות, העצב וכאב הניתוק, בגידה ואכזבה, אלה מתחברים בעבותות אל איזה כאב קדום, חור גדול ושחור ומבעבע, יותר גדול מהחור שנבקע בחולצתי הפרומה, אני בוכה לאמא ואבא, למלא את האין, תשחררו אותי, אני לא יכולה יותר, אני מפחדת, זה כואב, לא רוצה, לא מסוגלת להיפטר ממנו, ולא לסגור אותו שוב בקופסא משוריינת. הלוואי ויכולתי לסתום את החור הזה בקקי שלי, להתמרח עד קצה גבול הסרחון, להצחין את כל החורים שבגופי הנדחה עד שייסתמו ויתאבנו ולא אחוש דבר, לא בדגדגן המורעב שלי ולא בשום מקום. תבינו אותי.