מי חלם אז, בעידן הבילושים שקדם להערה של ג׳אד בדרך למכולת, שהמחשב הזה שנקרא אוקסימורון ממוקם בפאריס דווקא? ואני כבר הייתי מדמיינת לעצמי שהמערכת נמצאת למשל אי-שם באלסקה, ביחוד כשזמני התגובה שלה היו איטיים במיוחד. כבר דמיינתי אפילו את הקור המצמרר, תעלות קרח אינסופיות בהן מונחים הכבלים של העברת הנתונים, שכובים בדממה ׳אלחוטית׳, אף שכנעתי את עצמי לרגע שבגלל הקור העז מתעכבים הביטים הקפואים, אפם ואחד, אפם אפס ואחד, בדרכם הארוכה אלי.
עתה, משנסתבר לי שאכן פאריסאי הוא, אוקסימורון, והחלטתי לחזור אליו בחיפושי, עזבתי לרגע קל את שולחן העבודה, הלא הוא זירת ההתרחשות בסופו של דבר, כדי להתקשט ולהתאפר ולשים עלי מחלצות גזורות היטב כיאה לאורחת בעיר האורות הקוקטית, בארץ האסתטיקה, הליפסטיק והנשים המטופחות. בושם צרפתי מפואר שהיה סגור באריזתו מאז נסיעתו האחרונה של NN, גם הוא הגיע יומו וזכה להיפתח ולרענן את ריח חדר העבודה שלא זכורה בו שמצת-נשיות מזה זמן רב.
חגיגיות פריסאית על שום מה? ידעתי גם ידעתי שזו לי הפעם האחרונה והמכרעת לביקורי באוקסימורון, שאת כל הדרכים המובילות אליו, חוץ מזו האחרונה, כבר עברתי בניסיונות,, ואני שאפילו ל-S.T. DownTown לא נסעתי באותו מסלול יותר מפעם אחת, לא אחזור על עצמי גם עכשיו. מי יודע בכמה צמתי תקשורת מחכים לי בהאזנה אלקטרונית, מלכודות של מוךמים ותוכניות alarm מחכות להקפצה ברגע שאעבור שם, מי יודע, מי רוצה לדעת?