ל-NN היתה כתובת קעקע על ירכו. סמל אצטקי עתיק מאבותיו? כשרואים כתובת קעקע ישר חושבים על בתי-כלא או הפלגה בים. אבל NN מעולם לא גילה את הסיפור שמאחורי הציור... ממששת את הקעקוע ככתב חרטומים המקבל את פירושו רק בעת מגע, אתה בעצמך מגדלור, כך אני מתריסה בהוצאת לשון, ובליטוף עשר אצבעות אתה מחזיר לי, במשחק האהוב עלינו:
אם אני מגדלור אז את ים.
אם אני ים אז אתה מים.
אם אני מים אז את שיקוי.
אם אני שיקוי אז אתה סם האהבה.
אם אני סם אז את חשיש.
אם אני חשיש אז אתה נרגילה.
אם אני נרגילה אז בואי ותמצצי. הו הו, ופורץ בצחוק גדול. כשהוא צוחק אני משתגעת. שופעת חיוכי ממזרות ומבטי פיתוי, מתענגת על נשימותיו הקרובות, כמה שאני אוהבת את האוויר שלו, את הריח שלו, נעתקות מפינו כל המילים, שירת האהבה נהפכת למלמולים חסרי פשר ומובן.
בוא אלי, בוא אלי, אני בטוחה, לחלוחה, רוצה אותך, ללא מנוחה, אחחח, תעשה בי, עד דמעה מלוחה. עד שתרד לטבור. ברחמי מתיקות רבה ומתפוררת. רואה אותך מרחוק ומקרוב, גם אתה שפך של מתיקות. מרוב בלבולת לא ברור אם אני יולדת אותך, או שאותך אני מקבלת, וברבות הימים אמצאך ואלד אותך מחדש.
צווחת השחפים בקריאות דייגי באהיה בהתקרבם אל החוף, מעירה אותי עתה מהחולמניות שירדה עלי, כאשר מי הגאות מרטיבים את כפות רגלי ורוח קרירה גורמת לי להתעטש ולמשוך באפי. כך היינו מתעוררים חבוקים לעת לילה כשאיננו קולטים איך עבר לו הזמן מבלי שנרגיש, אלא שעכשיו אני לבד, שלוש שנים אחרי, עדיין שבויה בזיכרונות, הרי את מותרת - אבל מיותרת. רזה ודקיקה מתמיד, לא נוגעת עוד בעשבי העישונים שטיפחנו יחד, שוב לא מלאים שדי, אבל חוצפה ספרותית יש. רצית אותי רזה ועכשיו איפה אתה? כבר כשהתחלת להעלם בגיחותיך המיסתוריות כמו נתלשה ממני נקודת אחיזה, ולמרות שהכחשת הרגשתי שאתה נסחף למעמקים שלא אוכל להגיע אליהם ולגעת בהם.
אז השמנתי לי כמו דובה קטנה ואתה צובט וצוחק על משמני, רציתי להיות בהריון. ואני נשבעת לעצמי שממחר אתחיל בדיאטה ואהיה כל כך רזה עד כי תתחיל להיבהל ולדאוג לי, גם אמא היתה מבססת את כל היחסים, ביחוד עם אבא, על סחטנות של דאגות וצרות, עד שדודה מתה, ואחר-כך גם, אבל אני