עיניים, רווקות כנשואות, כאילו יש סיכוי שעוד יגיע אליהן בסוף הסיבוב - אין פלא, כולם כבר מדברים על כך שנתערערו יחסיהם, של ׳הזוג האידאלי/ מאז שהגיעו לישראל. NN לומד את הארץ, יוצא לגיחות קצרות של סגירת זנבות בסנסטיקו, מהווה אטראקציה לא רק בין חברותיה, אלא נדרש שוב ושוב בין חוג מכריה השמאלנים, למרות הצהרתו על א-פוליטיות, להשוות את המשטר הברזילאי למה שקורה בישראל, ולהזדעזע. עם הוריה לא נפגשו, חלילה מלהגות חשד שכזה, חוץ מפגישה מקרית אחת שהיתה ל-NN עם אביה, כאשר הלך כמצוותה לבקר את מיטת חוליו של בן-דודה שנפצע בצבא. אז קיבל מתנת היכרות מהשופט, את ספרו של בגין, המרד, לחזור עם מסר ל-JJ, והמבין יבין.
לא פעם הזהיר אותה NN במבט ערמומי, כשהוא חוזר ממסעותיו הבלתי מוסברים, כיצד ייעלם סופית יום אחד בים המוות הגדול הזה אשר למרגלותיהם. בדרמאטיות היה מדקלם ״בלילה שבו לא אחזור -״ והיא אחריו ״ליל תוגה הוא לי...״, העדיפה להתעלם מסימני אזהרה המבשרים סכנה בלתי מפורשת, בבת שחוק היתה עונה, משחקת את תפקידה של אשת באהיה למודת חרדות-ים וחרוצת קמטים ״מתוק למות בים...״.
הכי-הכי היו לנו הפגישות ״לשם שמיים״. אותם רגעי חדווה שהיינו מזהים במבט חטוף אחד לשני, שעות ארוכות לפני הירידה אל הים. מחכים בחוסר סבלנות לרגע בו נסיים את ענייני החולין ונתפנה לעשיית המצוות. לקדושה שלנו. כבר בשביל המוביל דרך ערוגות-ירק ותבלינים ריחניים, ביניהם עשב משובח ומטופח לגלגול סיגריות מתוקות ולפיטום מקטרת הכיף, אל המורד התלול הנסתר מחלונות הבית, היתה זוחלת ועולה התרגשות גדולה מכפות רגלי היחפות, הלאה אל השוקיים ואל הפרפרים המתעופפים בשיפולי בטני, פיק ברכיים ליווה את צעדי עד שהגענו אל הנקיק הפרטי שלנו, פטמותי כבר זקופות בחוצפה ספרותית. גם אתה היית להוט, קרן של תשוקה ושלהוב, ואני ידעתי שאנחנו שוב יוצאים למסע תענוגות חריף ומשכר כדרכנו בקודש.
כלי המשחק שלנו הם אצות וצדפים וגופותינו המתרוננים והגודל שלך המפואר ובית שחיי הנמס כגלידה בקיץ, וחמוקיים. כולי בהירה ובוהקת מול צבע עורך השחום. אנחנו בעצמנו כלי משחק על לוח שחמט ענקי ומשורטט היטב. שחור ולבן. עוד ועוד אנחנו מאריכים בקודש, מותחים את רגעי ההווה על חשבון קצהו של העבר ומקצתו של העתיד, מתאימים את עצמנו לקצב הגיאות המתרחשת.
אני כל כך מתרגשת מזה, אמרתי, ממה, הוא שאל, אני לא יודעת, עניתי, מהכל.