לא ברור אם ג׳אד אכן הכיר את הבניין שבתמונה, או רק הביע שותפות והזדהות, הלא כך נוהגים בשיחת חולין, בה אינך מקשיב באמת אבל בכל זאת מעוניין להמשיך את רצף הפגישה. בכל אופן, כאשר המשכתי להפוך את התמונות, וכבר הופיע שם בן אחותי, משחק בחצר האחורית, תמונה הרבה יותר מאוחרת, הוא אמר פתאום ״פאריס,״ כממשיך בטבעיות איזו שיחה מהתמונה הקודמת, ״פאריס, ארץ נוי אמיתית.״
״אתה בטוח?״ אופס, בכל זאת הסגרתי את ההפתעה והמבוכה שלי מן התמונה הזרה לי. דינג-דונג, עוד אחד מהנהוני ראשו הסודיים והסתומים, כן ולא, של ג׳אד. בכעס אני מיישרת את התמונות יפה-יפה, מכניסה אותן לחבילה המקורית ומתרחקת משם.
כך, רוצה או לא רוצה, זה לא משנה, קצה החבל בידיו ואני מתמסרת לאצבעותיו, מריונטה של חוסר ברירה. אבל גם הנאה יש בכך, להיות מובלת, כוח עליון, נגיד ש-ג׳אד הוא השליח שלי, אבל מה הוא רוצה ממני? שליח לדבר אווירה. וגם מבחינה ספרותית, אפשר לחשוב, הוא עושה שליחות מסוימת. האם ג׳אד עצמו יודע שהוא שליח?
ג׳אד עוקב אחרי, הוא אינו לבדו, אופנועו לצידו, עד אשר נגלה לפנינו הים, והשביל המוביל אל הבית. מכבד את פרטיותי הוא שוב נעלם, ואני לבדי מול השקיעה המאיימת ומפתה ומתעתעת בי, NN ניבט אלי מכל זווית אפשרית, ושנות היכרותינו חולפות מול עיני מתוך בליל של פילמים ישנים, ואנחנו הרי מעולם לא נסענו יחד לקונטיננט, ולא היינו בפאריס.