אינני נעצרת, ולא מסגירה בדל סימן של הפתעה. אבל למה נפל הבאגט מהיד? כמו משקולת כבדה אני מרימה אותו, ממששת מכנם צמוד, חשבתי שיש לי כיסים, איפה אניח את כף ידי הפנויה עד שזו תשוב לאחוז בלחם, כל זה מתרחש בשבריר של שנייה אך נראה ארוך ומייגע. זוקפת את עורפי, מכוונת קודקוד לשמיים, ורגלי שלוחות כמו אצה לי דרכי אל חנות הצילום, כאילו דווקא עכשיו כשאני בדרך אליהם, ייסגרו בפני הדלתות רגע לפני שאגיע. זה קורה לפעמים. בדרכי חזרה כבר ידעתי שאעצור.
ג׳אד הציץ בשעונו, כאילו מדד לי זמן, הלוך וחזור. אני את שעוני איבדתי אז, לפני שלוש שנים. הזמן נעצר מלכת, אתה אולי קורא לזה פסק זמן, ואני חושבת לעצמי - זמן פסק - פסק דין אכזרי, למשהו שיכול היה להיות באמת. ושוב אינני צריכה לשעון, הפריט העיקש הזה, הרבה מחשבות על הזמן יש לי, ואיך לשחק בו בלמתוח ולכווץ, להכניסו ולהוציאו כמימד בחיי. ג׳אד התכופף להציץ בגבינה שבידי, ריחו כשמן זית, שולח אצבעותיו לבצוע חתיכה ממנה, ״מממ״. איזה גבינה יפה,״ גיחך לעצמו; להגיד על גבינה שהיא יפה זה כמו לומר על לחם שהוא חכם. ״אפשר לטעום?״ ״בטח.״
ג׳אד הסתכל בתמונות שבידי השנייה בהתעניינות של מה-נשמע, ובואי נראה מה יש לך פה? ונענע בראשו כמכיר את החוף שלנו בסנסטיקו, כפי שהוא נראה בתמונה מעל הצוק, ואת האווירה שניסיתי לתפוס בצילום, תמונה ישנה, ואומרת בציניות לחפות על צביטה שבלב, ״ארץ נוי אביונה״ כהמשך ל׳קבצנייך שמחים׳, והוא מרוצה מההבנה שנוצרה בינינו במילים ספורות ובחיוך ואצבע נו-נו-נו של המורה לספרות, הוא מקניט, ״אוקסימורון, הא? אוקסימורון,״ כאילו איזה יופי שקלטת אותי. ובאותו הנהון ידעני הסתכל בתמונה הבאה, בניין פינתי אפור הנראה בקצה רחוב אירופאי, גם זו תמונה ישנה ואני אף לא יודעת היכן צולמה ומתי, מחטטת בזיכרוני, פותחת תאים, מציצה לתוכם למצוא את מקור התמונה שבידי, מנסה לפתור את מבוכתי הפנימית, נזכרת, בערך, בהזדמנות בה לקח NN את המצלמה לאחת מנסיעותיו. איך אפשר להסביר את חוסר התושייה שלי במקרה הזה? איך לא חשבתי קודם שהפילם הישן הזה יכול לגלות לי משהו. המצלמה העלתה אבק במדף העליון של הספרייה, שם בולטת יותר ויותר טביעת אצבעו של NN מאותה הפעם שהסביר לי בגרף אחד פשוט מאוד, את תיאורית השפעת המחשבים על חייו של האדם. ורק שקועה הייתי, ועסוקה ללא הרף בחיפוש אובססיבי ברשתות מחשבים סטריליות ולא שמתי לב לרמזים וסימני דרך שבתוך הבית.