בינתיים התחילו הגשמים לרדת. לא בזרזיף מבשר פוריות מאוחרת, לא טיפות יורה ראשוניות של קשת בענן תועה, אלא כמו נענו בבת-אחת לתפילותיהם של חוששי הבצורת המפוחדים, ויגברו המים וירבו מאוד על הארץ, ומטר עז ירד ונשפך יום ולילה ועוד יומיים ועוד. כך התחיל גם המבול, עלה בדעתה של JJ, ונוח וחבריו גם הם אולי האמינו בתחילה שגשמי ברכה באים עליהם לטובה. מתי הם התחילו להבין שזהו המבול הנורא והסופי ממנו אין דרך חזרה וחרבו פני האדמה? יום, יומיים, ארבעים?
הגשם מעגן את בדידותי ומעניק אישור להסתגרות חמימה. אם יימשך המבול, כבר אני מתכננת, אוכל לבנות לי רפסודה מספת העץ ומן הכורסאות, ותורן אניף מכן הציור העומד מבויש ומיותם ועירום ללא בד ושמן, תיבת הצלה לצאת אל הים, אל הררי אררט. שניים, שניים מכל תביא אל התיבה להחיות איתך זכר ונקבה. כך אמר, אבל לי אין בן זוג.
בזמן המבול ששטף את הארץ, עבר גם עלי איזה הוריקן פרטי. זה היה בדיוק כשהחלטתי לחדול ממנהגי הקודם של שהייה ממושכת במחשבים מרוחקים שנועדה לחפש ולחטט אחר עקבות צעדיו האחרונים של NN. איכשהו הרגשתי שלא נכון להתגרות בגורל ולהשתהות שם כל כך הרבה. גם התחלתי לחשוש ולקחת בחשבון את זמני התגובה ההולכים ונעשים איטיים, מה עוד שכדי להגיע למקום יעדי, מחשב בדרום אמריקה בארץ מוצאו של אהובי, הייתי צריכה לעבור דרך צומת מרכזית בתקשורת, מחשב עמוס למדי, אוקסימורון שמו,