כל האנשים? אני מתפלשת בתוכן, בקרחת היער, בשמש חורפית, כמו בים, ואז באמת נהיה ים גדול, והוא פורץ אל עבר היבשה, והוא מציף את כל אשר בדרכו, ואני שוב על אי בודד, בחידלון מתוק ואינסופי.
עוד כמה גיולות בודדות מתגלגלות לידי. וזהו.
Interactive Talk - Program loaded and started
בואי נתחיל עם הכובע. השמלה. זה יפה, JJ. אני רואה זאת כסימן נוסף למוכנות שלך בטיפול. יש התקדמות. יש פה רמז, ואפשר לצפות, שבעקבות החלפת הכובעים תחול איזו התפתחות, התחלפות, ויעלה התת-סודע על פגי השטח ויעז להראות מן הפינה בה הוא מסתתר כעת.
אתה אופטימי, דוקטור. ואני דווקא חשבתי שהכובע, ששייך למישהו אחר, מקנה לי אופי זר. כאילו אני זה לא אני בעצם, אלא שוב איזה משחק.
הביטי, הכובע מכסה את כל האישיות, מקנה לה משמעות, ומי זה הזר, הזולת, בעל הכובע שאת חוויותיו את בוחרת לחוות, אם לא התת-מודע שלך? זה מתקשר אצלי גם לים. הים הוא סמל הלא-מודע הקולקטיבי, משום שמתחת לפני השטח החלקים כראי, מסתתרים תהומי תהומות. וגם בו יש רמז לחדירה, להצפה של הלא-מודע אל התודעה. זה בל כך מאיים עלייך בינתיים, ואולי אף מביך, כסוד אישי ונוראי, עד שאת מתרחקת אל האי הבודד שלך.
אני חושבת גם על הכובע כסמל לאדוניות. אני נזכרת איך היתה לי מין הרגשה טובה ונעימה כזאת כשהנחתי אותו על הראש. כאילו לרגע קט לקחתי לי את תפקיד האדון, וזה כבר מזמן היה לי חסר.
את זוכרת שסיפרת לי על משחק האדונים והמשרתים עם בן-זוגך? איך הרגשת אז? איזה תפקידים היית לוקחת לעצמך?
טוב, אז הרגשתי שהמשחק מושלם ומאוזן, אדונית ומשרתת הייתי לסירוגין, כך אהבתי את הנדנדה הזו בינינו. דווקא הפרידה הפכה אותי לשפחה. ההעלמות הבלתי מוסברת של NN. לא יכולתי לסבול את חוסר הידיעה ואת הריחוק, וויתרתי לחלוטין על הכובע, נשתפלתי לי לאיזה גוף חסר וויטליות וסטרוקטורה, והפעם אני מדברת בשפתך דוקטור, ואינני מסוגלת עוד להרגיש מה אני רוצה, חוץ מאשר להתחבר לאינפוזיה דיגיטלית של אובססיות, מול המחשב