הוא מודיע. מזמן לא התקשרה אליהם בשעה מאוחרת כזו, עברו הימים של חגיגות ליליות המסתיימות בנדידה חופשית של להקת גוזלי המחשבנים, מקן הנשרים שלהם, ההומה תרשימי זרימה וקרקורי תוכנה. נצח עבר מאז שיצאה מהבית.
איחור קל של הנהג איפשר לה להתקלח בזריזות, להתאפר מעט, להתלבט בין שמלת הטריקו הפרחונית הממתינה בסבלנות, מיועדת ללילות סוף-קיץ מאוחרים, לבין השמלה השחורה, הסקסית, או ג׳ינם וטריקו, ככה משהו לא מחייב. ואולי בכלל צדק NN כשהיה מבטל את חשיבות הבגדים. תזכרי מותק, היה צוחק על עמידתה מול הראי, רק כשהולכים לראיון במקום חדש, רק אז חשוב מה לובשים. זו תיאוריה חדשה ו׳מדעית׳ הנפוצה אצל מנהלים צעירים, גיחך, הוריד מראשה את הכובע החדש, העיף אותו לתקרה וזה חזר אליו כמו בומרנג. בכל זאת החליטה על השמלה הפרחונית.
ידעה שישלחו את ניסו המזוקן, שתמיד שש לנהוג אותה אל העיר ובדרך להתפלסף על דרכו של עולם בכלל ושל נהגי-מוניות בפרט. הוא כל כך להוט לשוחח ולא שם לב שבכלל לא אמרה לו לאן לנסוע. לא ממש איכפת לה, בין כה וכה אינה יודעת לאן היא רוצה להגיע. בינתיים הם מדברים על התנועה בכבישים, על מצב בריאותו ועל השאלה שמעסיקה אותו בזמן האחרון בדבר התחממות כדור הארץ. בטח ראה את תוכנית הטלוויזיה בשבוע שעבר, שעסקה בנושא בחומרת-יתר והותירה את הצופים בתחושה קטאסטרופאלית. בפוליטיקה לא העזו לגעת, עדיין זוכרים את הוויכוח הקולני אליו נקלעו בנסיעה האחרונה, שהבהיר פעם נוספת כמה רחוקים הם בדעותיהם.
״מה שלום אבא?״ היא שואלת אותו, זוכרת בחמימות את אביו שהיה גם הוא נהג מונית. בילדותה היה לוקח אותה מהחוג ובחזרה. אבא היה עסוק ואמא מעולם לא אחזה ידה בהגה למרות שבחרו כמקום מגוריהם וילה בשכונה מרוחקת ומעוגנת בבדידות של עשירים, שם ממלאת JJ את מקומם מאז שחזרה לישראל.
״אבא, אבא הלך לעולמו לפני חצי שנה, זיכרונו לברכה,״ הוא מצית סיגריה.
״מה קרה? לא ידעתי שהיה חולה,״ החזירה JJ בבהלה אמיתית.
״מה פתאום חולה? הבנאדם הזה לא היה חולה אף פעם, הרי הוא היה חזק כמו בטון, זה היה איש שעשוי מבטון,״ ועוצר את הטקסי בצד הכביש ומפנה את חצי פניו אל הספסל האחורי ומספר לה את הסיפור העצוב של אדון סבאח.
״אבא, את יודעת, היה כבר בן 87 ועוד המשיך לעבוד ולהשליט סדר ביד רמה בתחנת המוניות ורק את משמרות הלילה העביר לנו, לבנים שלו, לפני כמה שנים, אבל אף אחד לא היה נותן לו 87 וגם לא 80 וגם לא 70 בחלום