בסופו של ערב רווי משחקים, שעות של תקתוק על חמישה מקשים מוכרים היטב לאצבעותיה המיומנות, והצמדות אינסופית אל הקוביות הנופלות במהירות למקומן, ובהייה מתמשכת מול המסכים המתחלפים, נותרת JJ בתחושת שיתוק המומה, עד כדי חשש לנפילת העיניים מחוריהן, התאבנות שרירי העורף, וכיווץ משפיל של המעיים. נחרדת מכמות הזמן והכוחות שהשקיעה פה לבד מול המחשב, שנראה לה עכשיו די מטופש. ממש טירוף, היא ממלמלת לעצמה שוב ושוב, הרי אינני מסוגלת להעביר אפילו הוראה אחת פשוטה מן המוח שלי לאצבעות, כדי לא לענות ב- yes בפעם הבאה שנגמר משחק ועל גבי המסך מופיעה השאלה הגורלית והמפתה:
'?Do you want another game Yes/No׳
ריח חרוך של אבק שריפה עולה באפה, מתובל בניחוח בלתי נעים של עובש, שכן זוהי דרכה של JJ בתחושותיה, לתרגם אותן לריחות ולטעמים, נעימים ובלתי. הגיע הזמן לאנוס את עצמה לצאת אל בין בני התמותה. ולאחר מבט בשעון, למה לא? העיר מתחילה את חיי הלילה רק עכשיו, ופעמים רבות בעבר היו יוצאים לבלות בשעות כאלה.
JJ הושיטה ידה אל שפופרת הטלפון, אך נסוגה מיד וניגשה אל מכשיר הטלפון הנמצא בקצהו השני של הבית, כמאויימת מפני המחשב הרובץ ביתמותו המרובעת בפינת העבודה, פן יחזור ויפתה אותה לדבר עבירה ומשחק. קולו מעבר לקו של סדרן המוניות המכיר אותה על פי הכתובת וצרידות קולה המאנפף, הסגיר את פליאתו על השעה הלא שגרתית, ״אין בעיה, שבע דקות,״