אני לא יודעת, דוקטור. הנה אתה מחזיר אותי אל התירוצים וההסברים הסלחניים שאני נוהגת לתת למצפוני המתקיים באשמה מתמדת. למה אתה לא אומר לי פשוט למחוק את המשחק מהדיסק ולחדול ממנו?
לא, לא אומר לך לחדול מן המשחק, אבל בואי ננסה להבין דרכו את המתחולל בנפשך. אסרי לי, גם אל החיים שלך את מתייחסת כאל משחק/חידה מתמשכת שעלייך לפתור?
תשובה במילה אחת - כן.
תשובה בשתי מילים - כן ולא.
תשובה מלאה - תמיד אני מרגישה שעלי לפתור ולחתור ולהבין, לחקור ורק אז להאמין. לשחק. אבל במציאות מרחב הפתרונות אינו סופי ומספר המשתנים איננו מוגבל. ואז אני נתקלת במצבים בלתי-פתירים ואחרים הנפתרים מאליהם.
הביני JJ שהנפש שלנו כמוה כמבוך עם כללים משלו. אל תיבהלי אם תגלי שהנפש מתנהגת אחרת כשהיא לבדה, ומשנה את חוקי המשחק שלה כאשר אנו מנסים לגעת בה. כך יקרח דווקא כשנהיה בטוחים שהבנו את הכללים שלה, הכל ישתנה וייעלם כהרף עין ונצטרך להתחיל מהתחלה.
הייתי אומר שהחידות והמבוכים והמשחקים אליהם את נמשכת כל כך, הם ה״מינוטאורוס", שחציו אדם וחציו חיה, והוא נמצא במרכז הלבירינט המיתולוגי, הקטלני, ומייצג את היצרים המסתתרים במבוכי נפש האדם. רק אדם אמיץ כמו תזיאוס, יתפתל ויגיע עד למרכז האפל של נשמתו, למרכז המבוך ומקומו של מינוטאורוס, ורק אז יוכל להשתחרר באמת.
אומץ לב או בריחה מהמציאות? אני אוהבת את הדימויים המיתולוגיים שלך, אבל אני שואלת את עצמי אם משחק הטטריס הכפייתי שלי, אכן מצביע על אומץ לב והעזה, או על חולשה והתחמקות.
אכן, חוויות אובססיביות הן לעיתים צורה של דיכאון, ובאות במקום ביטוי רגשי אחר. את קוראת לזה בריחה. אולי ערוץ אובססיבי של חזרה על פעולות פשוטות ורוטיניות, מהווה אצלך ניסיון לצבור ביטחון על-ידי חזרה לחוויה מוכרת. סיפרת לי על המקצוע שלך, הגנה על מערכות מחשבים. האם יכול להיות שהתמחית במיגננות, חומות וביצורים נגד פשעי-מחשב, כשאת בעצם מקיפה את עצמך בתוך איזה בית-סוהר ארמוני משלך, שאיננו ניתן לפריצה?