השתגעת? משעמם? לפעמים כשהמצב במשחק סבוך, והמאמץ מאוד מרוכז, והמתח מנסר קירות, והכל תלוי ברגעים קצרים של ההלצות מסיום מוחץ, וכל תנועה שגויה או מיותרת היא הרת גורל ומקרבת את הקץ עד לאבדון, אין דבר בעולם יותר מרתק סמנו.
כסו שסיפרתי לך, מאז שהתאדה NN, רק טטריס מעניין אותי, תמיד אני חוזרת אל המשחק הפשוט והאחוב. דוקטור, זה לא משעמם, זה מפחיד!
האיך את כאותם ילדים בהם מתבונן קירקגור, המשחקים ללא לאות או שעמום ברצינות רבה הקרובה לאמונה, משחק לשמו, ללא הדחף הנפוץ והבלתי מוסבר ללכת הלאה והלאה, והלאה. אז מה כל כך מפחיד?
אני פוחדת משום שאין לי שליטה, ויש הרגשה של בלוף, משהו לא אמיתי, ובכלל, זה 'לא רציני',
את מתכוונת לרצינות כמו שהגדירו לך בבית? ובכל סשחקייך עוד לא הבנת שהדרת קודשו וחשיבותו של מעשה אינן סותרות את תכונת המשחק שבו? הייתי מציע לך לקרוא את כתביו של פרידריך שילר, משורר ופילוסוף מבני עמי, והוא אוסר שיהאדם משחק רק בשעה שהוא אדם במלוא משמעותה של המילח, והוא אדם שלם רק בשעה שהוא משחקי. שימי לב, שמושג המשחק הוא חזק וגבוה מן הרצינות, כי זו מוציאה מגידרה את המשחק, ואילו המשחק יכול בהחלט להכיל גם את הרצינות.
ומה יעזור לי שילר אם אני לא יכולה להתרכז בקריאה ובשוט דבר אחר, רק לשחק ולשחק, או לכל היותר, לבלוש ולנבור ולדשדש ללא הרף ברשתות אלקטרוניות ובצמתי מחשבים, ולחפש גורלות אבודים.
יש לי הרגשה JJ, ואת בעצמך רמזת לבך, שאמנם את משתמשת במשחק כסיפוק ליצר ההימור וההתגרות, גם כדי למלא חללים, אבל בעיקר כדי לעשות סדר. שוב אצטט, והפעם את הויזינגה, פילוסוף הולנדי, שאמר שהמשחק - הוא הוא הסדר. מכניס שלמות מוגבלת וארעית בעולם לקוי ובחיים מבולבלים, בכך שיש לו התחלה וסוף והגבלה במקום מוגדר מראש, וכללים שאינם מוטלים בספק, וערכי אסתטיקה. זהו עולם של סדר מושלם, וביכולתו של האדם להפקיע עצמו מהסביבה הרגילה - הוא זועק את היותו חופשי.